נשמת העולם הפרטי שלי

 

אם מציצים לי לתוך הנשמה רואים הרבה  ירוק ,ילדה קטנה יחפה שרצה בשדה פרחים ענק

מחוללת בין הדשאים הגדולים ומטפסת על עצים וסלעים שנקרים בדרכה

יש אצלי כל כך הרבה ירוק וכל כך הרבה אדמה שאני מוכרחה להשיל את נעליי לפעמים

 

"של נעליך מעל רגליך כי המקום שעליו את עומד הוא קדוש"

כך אמר בימי קדם אלוהים לאברהם. לאט לאט במרוצת הדורות נהפכו הנעליים לסימן תרבותי חשוב.

ככה שאני כמו שאר בניה של האנושות  תמיד נועלת נעליים  במשפט נועלת נעליים אני מתכוונת לכל הגינונים הסגנוניים שאנחנו תמיד מקיפים בהם את עצמינו.

התרגלנו לזה .

בתוך שדה ירוק ואדמה שחמה שחומה של השמש הקייצית אני הולכת בשקט בשקט ומסתתרת בין ענפיו של עץ אלון עתיק.

ככה זה. !!? !!

לא יודעת.

מה שאני בטוחה בו הוא שחשוב מאוד הוא שנישא את תזת העולם  לנו הפרטית הנשמתית שנאמין בה בכל ליבינו

שנהיה אנחנו הגורו של נשמתינו והווייתנו

 

שנבנה עולם שלם וגדול ונסמוך בכל הלב על האני שלנו

נכון שלפעמים הוא מסתתר מתחת לעץ אלון עתיק \

אבל היי הוא פה. הוא פה.!!!! אני צווחת בלאט ואפלת הלילה מרקידה למולי כוכבים סגנוניים. הוא פה ולא ילך לשום מקום

 

אני רוצה לכבד אותך אני פנימי אחד אני אומרת לו. עדיין עומדת בגן תחת עץ אלון עתיק , אך מביטה לעבר האופק.