אורנה חמי והסמים

עוד אחר הצהריים קיצי , בת שש עשרה שנים. גבוהה עם זנב סוס בלונדיני מרושל, היא יושבת שפופה בחצר הפראית של השכונה  ומעשנת חשיש. בחצר שוררת עזובה נצחית  . יש כאלה שקרוב לוודאי יתקשו לקרוא לה חצר, אולי הם יקראו לה עזובה או שדירת בלעגן וקוצים. לא חצר , לא גינה.

אז  היא וחמי אחד שלומד איתה בתיכון בכיתה המקבילה, יושבים בחצר הפראית שפופים מתחת לסבך של עצים שעוקרו משורשיהם . מתחת סבך של חפצים לא מזוהים ומיני פסולת הם יושבים ומעשנים   חשיש וטבק ביחד בתוך באנג גדול, אורנה אוהבת את  הזמנים האלו.

לחמי יש שיער קצר ,עם קוצים מבולגנים, עניים ירוקות ומהפנטות, אבל אורנה מסתכלת מרותקת דווקא   באצבעות הארוכות  שלו  שמתעסקות בקוביות החשיש ובבאנג במיומנות כזאת יסודית  ומפליאה.

אולם היום בצהריים נראה היה שפני הדברים השתנו , אורנה לא הבינה למה ,היא  הסתכלה בשמיים  וחשבה אלו אותם שמיים כמו תמיד.היא העיפה מבט בשעון היד שלה שבישר לה שאפילו העיתוי הוא אותו העיתוי בדיוק ארבע וחצי אחר הצהריים.  המצח הרחב שלה נחרש קמטים קמטים של מחשבה עד שדלה מתוכו את התובנה, היא פתאום הבינה שכל העניין זה האווירה שחמי מקרין . חמי הפסיק לזמזם תוך כדי  כך שהוא הצית את הבאנג והתעסק בחשיש . אורנה נגעה לו קלות בכתפיים , אורנה חיבקה את כתפיו קלות, חמי לא זז, הוא הסתכל על השמיים . היה נראה כאילו הוא מפלח במבטו את פנים השמיים ,כאילו הוא מצפה לאיזה אות שמימי בתגובה למשהו . אורנה רק לא ידעה מה.חתולה ייללה מאיזה שהוא מקום.  ציפור דרור נקשה במקורה  על ענף של עץ גדוע , אולי היא מנסה לאמר משהו?  בכל מקרה לא בטוח  שהם היו האות השמימי שחמי ציפה לו , חמי עדיין בהה בשמיים מבטו נוגה וחסר תקווה.

אורנה חיננה את קולה והפליאה בתחינתה אליו, היא אמרה לו "חמי בבקשה ,יאללה בוא נתחיל לקחת  , כל היום אתה מדסקק איתי על זה בלימודים".

ואז חמי כאילו ניעור לפתע  מחלום ארוך ומעורפל .הוא הפנה  את מבטו לאורנה ואמר לה "יאללא  בואי ונעשן ת'חום " , בכזו פתיחות רעננה  כלאחר שינה משביעת רצון,  הוא סילק הצידה כמה נמלים עוקצניות שטיפסו עליו בהתמדה   , והתחיל מתעסק בחתיכות של החשיש ובבאנג. ,

אורנה הסתכלה בעיניים של החבר הכי טוב שלה  וראתה שמתחבא בהם משהו, איזה סוד גדול שעתיד לשנות את  חייה . היא רק לא ידעה מהו הסוד ולאן הוא ייטה את חייה.

בינתיים  באוויר עמד אותו ניחוח מוכר ואהוב של חשיש ושדה שלא נחרש, גם ריח עמום של טבע ועצים ריחף שם בחלל. חמי והיא עישנו בתורנות.

אחר כך בהתפרקות לאחר השאכטות הכבדות של הבאנג , חמי פתאום הפנה לה מבט יוקד רציני כזה ,וכאחד שעומד להטיל פצצת ידיעה   ,כאחד שפולט סלוני אוויר לאחר חתירה ממושכת,  הוא מסר לה את

הידיעה על כך שהוא טס לחו"ל  עם אבא שלו שאותו לא ראה מאז היה בן שנתיים. אורנה נזעקה לעומתו ואמרה לו" חמי הוא חזר ארצה רק עכשיו "  היא המשיכה  לדבר איתו על כך שהוא בכלל לא מכיר אותו  ,  אז למה?

וחמי בלחש שקט, לחש שלאחר התרוקנות ממשות החיים שבאה לאחר שאכטות ממש כבדות של חשיש,  המהם לעומתה "את באמת שואלת למה אורנה" ?

אורנה אמרה שהיא מבינה למה , וידעה שהיא תבין גם בימים הבאים למה , שעה   שסילוני כאב ודמעות מלוחות יאפילו על חייה ולילותיה .

חמי נמנם לעצמו תנומת מנוסה ופחד שבאה לאחר  ישיבה של חשיש , אורנה שכבה על מצע העצים הבלאגן והעזובה ,היא  הסתכלה לשמיים שנטלו מפניהם טיפות האור האחרונות, ולנגד עיניה  חלפו ביעף עמו בחלום כמו בסרט מופלא ואחוז קסם   כל   אותם הרגעים שלה עם חמי מאז עבר לגור פה שהיה בן חמש . בהבלחת פתע  עלה לה זיכרון שלה ושל חמי   אוחזים ידיים בני חמש או שש.היא נזכרה איך טיילו בשדה הפרחים שליד מגרש המשחקים של השכונה  ,וחמי

שהיה אז ילדון זרוע נמשים ונטול פצעי בגרות וחוויות אימה צחק ביחד איתה צחוק פעמונים גדול ומצלצל ,שהוא קטף שושנה אדומה מלאה בקוצים , ותוך כדי כך שהוא פוצע את עצמו  הוא אמר לה " קטפתי לך שושנה אדומה אחת ראשונה".  אורנה לעולם לא תשכח את הדם שזרם במורד אצבעותיו  של חמי שעה שהוא קטף לה את השושנה .

ואורנה יודעת שלמרות שהם היו אז כל כך קטנים ובוסריים בעיניני אהבה , למרות שאף אחד לא חשב אז על אהבה גדולה וסוחפת , היא תמיד תיזכר ברגע הזה ויעלה בה עצב מתוק של געגוע וכמיהה למשהו.

אורנה הסתכלה בשמיים ,והזדעקה למול חמי באומרה לו" באמת כבר אין אור בשמיים, חייבת לרוץ הביתה  חמי " חמי הסתיר במהירות  את האביזרים של החשיש  והם יצאו ביחד מהחצר הפראית .

אורנה נסה הביתה בבהילות , אבל ליד הדלת של הבית שלה היא נעצרה פתאום. דלת הבית שלה שתמיד הייתה פתוחה לרווחה  בשעות האלה הייתה סגורה. אורנה סובבה את הידית שלא נענתה לה, אורנה נקשה קלות על הדלת ואחר כך בחוזקה אבל איש לא ענה לה.

אז היא הסתכלה על השמיים שכעת כבר נצנץ בהם אור כוכב ראשון ,ובערפול חושים שלאחר הפגישות שלה עם חמי היא פשוט חכתה בערך שעה  . בחלוף הזמן היא צפתה לתדהמתה בגבר זר עם חגורת עור עבה ,כובע קסקט ומעיל עור מרופט נצפה  אוחז בידה של אמה ומלווה אותה , היא  נרעדה לעצמה והביטה בהם. הם הלכו שלובי זרוע ועיניה של אמה  זהרו בחושך כנצנוץ כוכב ברקיע.

היא ישבה  ישיבה כזו אלכסונית רפויה , נשענה  על דלת הבית , לא מצליחה להעתיק את עיניה מהחיזיון של אמה והזר  , הרוח הכתה בצמרות העצים  שנרעדו למגעה וזה בכלל היה קיץ.

אמא שלה נתקלה בה בדלת הבית ופלטה צווחת הפתעה, היא הסתכלה בה בעיון  מדוקדק ומלא פלא כאילו  היא חוזה באורח לא קרוא , ואמרה לה "לא ידעתי שאת פה" הזר עם הקסקט הבחין בה ונעלם .

אמה הסתכלה בו עד שנעלם מן האופק , ואז אחזה באורנה ואמרה לה "תכנסי עכשיו הביתה ,אורנה כבר  מאוחר" .

אורנה שאלה מהו האיש?  מה מעשיו?  למה הלכת?  היא צחקה מבעד לחשש שקינן בה, ואמרה לה "אמא אף פעם  לא ראיתי אותך עם האיש ההוא" .

ריח של טחב הכה בחלל שגופה הגוץ והגמלוני של אמה נרכן לעברה , היא אחזה בכתפיה של אורנה ועיניה הירוקות הביעו נחישות וכעס שהיא אמרה לה " אולי הוא יעבור לגור פה" תצטרכי להכיר אותו, את יודעת" ?  קולה התרומם פתאום, בשלב הבא היא נכנסה לחדר השינה , ומבעד לדלת הסגורה יכלה אורנה לשמוע אותה צועקת לה "קחי לך פרי או משהו מהמקרר" .

אורנה שכבה על מיטתה, היא התהפכה שם  ללא מנוחה , הקפיצים השבורים וחלקי המיטה  התחתונים  השמיעו באוזניה חריקות אימה.זה היה נראה כאילו אדם ממש כועס  או מאוכזב חורק את שיניו למולה.

השינה מאינה להסתפח בנחלתה של אורנה,היא צפתה מרותקת בגורי חתולים, מבעד לזרקורים שהאירו את חשכת הליל , היא יכלה לראות אותם קטנים כל כך מפוחדים , מנסים להסתתר בצילו של איזה עץ רב פארות.

מסתכלת לסירוגין בכוכבים שריצדו בשמי הליל ,ובטיח המתקלף בתקרת החדר  שלה ,היא ניסתה לחשוב למה גורי החתולים האלו נותרו ללא בית ומחסה?

בבוקר  שלמחרת היא קמה עם זריחת החמה , זורקת על עצמה אי אלו פריטי לבוש שגררה מאחת ממרצפות החדר שלה, ונזכרת בבעתה שנותרו עוד יומיים לעזיבה של חמי.

נסה במהירות לבית הספר , מנסה כמו תמיד לנוס ממשהו , ממישהו, מהבית ,מריח השיממון והיתמות  , מהקירות המתקלפים.

בבית הספר חמי גרר אותה החוצה , הם ישבו על האדמה בין החורשה והעצים שסמוכים לשם.

חמי  מעך מבלי משים כמה פחיות ריקות של קולה , אורנה ניערה  מבגדיה כמה נמלים עוקצניות שטיפסו עליה בעצבנות.

אורנה הסתכלה לחמי בעיניים , וזיהתה בהם מבוכה של פרידה , דמעות של צער שקפאו על מקומם ועדיין לא באו אל העולם,  ריח של סוף ופחד.

אורנה עקבה במבטה אחרי מעופה של ציפור דרור, הציפור נחתה על אחד  מחלונות הבניינים הגבוהים, חלון שבור , שסורגיו נצבעו חלודה.

המולת ניסיונות השלטת השקט של המורים בבית הספר,   קולות התלמידים הרוגנים התערבלו במוחו של חמי שעה שהוא נזכר בציורים שציירה למענו אורנה, אילו היו ציורים של עזובה נוצצת , מסתבר שמתי שאורנה הייתה קטנה היא ניסתה להתעלות מעל המציאות האפרורית וציירה כוכבים זוהרים וזורחים מעל גגות הבתים הרועדים.

באוויר ריחפה הפרידה, חמי ואורנה הביטו זה בעיניו של  זה, אורנה  שחה לעניו הרטובות של חמי , זיכרונות מימי הגניבות המשותפות שלהם: :

חמי נסה לסייע לה בתורמו לשיחה שברי זיכרונות .

הם הצליחו להעלות זיכרון שלם ,של גניבת   חטיפים , לחמניות ושוקו ודברים סתם מכל הבא ליד…    …. ….

אורנה הסתכלה על חמי וצחקה בקול שעה שהוא נזכר ופרט ותיאר באוזניה איך הם נכנסו למכולת וחמי לקח את המוכר הצידה , בשקט בפינה הוא שח לו על כנופיית נערי רחוב שמתכוונים להשתלט לו על המכולת .

 המוכר היה מרותק כל כך לדבריו של חמי ושאל אותו המון קושיות ומיני שאלות, על איך בדיוק זה יתרחש ומתי , אורנה בינתיים נכנסה למכולת ומלאה שם את כל תרמיל הגב לה .

חמי קרעים שבמכנסיו בולטים פתאום הזכיר לה את דפיקות הלב שלהם, את ההתנשמויות המהירות , איך רצו כמו משוגעים בדרכים לא דרכים ,את החשש  שהלמות הלב שלהם נשמעת למרחוק.

אחר כך  הם ישבו בשיכול רגליים מן ישיבה אלכסונית רפויה  כזו , זה בזווית המנוגדת לזו, ככה התערטל הזמן ממשותו  העכשווית ונעלם לתוך  זיכרונות העבר. והעבר היה כל כך מתעתע ומגיר דמעות,  הם זרקו זה לזה שברי זיכרונות  סתם  רגעים של לקיחת החומר  , סתם ישיבות כאלה מבטם בוהה בשמיים אולי הם ניסו  להוריד מהיכן שהוא שבבים של חסד ותקווה.

שבחלל  בית הספר הסתמן השיעור השלישי הם ציינו לעצמם שנשאר להם עוד יום לפרידה עוד יום ובדיוק בשעה הזו, אורנה תהתה לעצמה איך יראו הרגעים והשעות האחרונות שלה עם חמי.

אורנה ישבה בבית , וניסתה בפעם האלף להחניק  מזיכרונה את רגעי הפרידה שלה  מחמי, היא  השעינה את ראשה וכפות ידיה על השולחן החום בסלון, והרהרה  בזר שחבר לאימה בעת האחרונה, .

היה לה ברור  שבואו והסתפחותו של הזר אל הנחלה הביתית  שלה מסמלת את לכתה שלה, אמה אמרה לה זאת במפורש .

יושבת על רצפת האמבטיה ,זעה באי נוחות שנוגעת בה מרצפת שבורה , כל כך רוצה לעשן קצת חום, לא מסוגלת מפחדת מדפיקות פתע בחדר האמבטיה , ושוב חגים בה  מראות הפרידה שלה מחמי , לא מפסיקה לראות אותו בעיני רוחה , עיניו הירוקות , הבקשה שלו לעשן קצת חום.  איפה הוא עכשיו לעזאזל?

מחפשת משהו לאכול ,  משתאה ופוערת את פיה בפליאה  שמכה בה ריח של עלים טריים , ירקות רחוצים , ועופות צלויים, היא חושבת אולי זה הזר הביא איתו את אלה.

בערב נראה היה שהזר עם הקסקט קנה לו שביתה בחייה של אמה, אמא שלה  פיזרה חיוכים נדבניים, וזה היה פלא גדול, מעיין זריחה של שמש בתוך סערת חורפים קשה.

הזר עם הקסקט היה מוזר וצווחני , היה לו קול דקיק שהזכיר לה חריקה של דלת צורמנית וגוועת,

בהקשר  לנביחותיו העצבניות ,לטירוף שאחז בו ,ולעיניו שהתעגלו בארובותיהן כל אימת שהוא פנה אליה , אורנה לא הבינה למה צחוקה של אמא הולך וגובר, זה היה נראה לה קול שהולך מתחילת העולם ועד קצהו, מונוטוני בלי הפוגה.

עדיין ניסתה  לברוח למחוזות של הסם, הייתה מעשנת בקצהו של חוף ים אחד עזוב במיוחד,

בלי חמי נדמתה בעיניה החוויה כשיר ללא מנגינה כמאכל אהוב ללא מלח.

וההשתאות הזאת למול הים , המרחבים הגם שהם מעוטרים בפסולת וחוף מצחין, הניגוד בין פארו של הים ,החיים שהוא מפכה  לעברה בזרימה נדיבה, הניגוד בינו לבין השכונה שלה עם מגעם הצורמני וחסר החיים של קירות הבתים הסדוקים, מרצפות הבתים וסורגי החלונות.

איך היא הייתה בורחת  בטירוף חושים, ברגליים שהוליכו אותה מאליהן, מרחק 20 דקות הליכה היא הייתה גומאת בפחות מעשר דקות.

בלילות של ירח מלא ,  בעת שהתרבו אצלה בבית המדורות, בעת שכעסו של הזר עם הקסקט הלם בה באגרופיו

היא הייתה מצטנפת בין כמה סלעים שעטרו את הים, שואפת לקרבה חום או משהו.

 רואה בחזיונה את אמה והזר , צווחים זה על זה מנסים לכלות בה את עלבונם וכעסם. , היא חושבת לפעמים אולי עדיף היה שהיו עוטפים אותה אליהם המים , עטיפת נצח חיבוק נצחי כזה.

לפעמים שרק היא והזר היו בבית ,היא הייתה מפחדת ,הזר היה נועץ בה מבטים וגערות רמות, "למה את לא אומרת לי שלום" הוא היה פוער את פיו לכדי צעקה משאך הייתה נכנסת לבית, בהמשך היו גערותיו סביב כל פסיעה שעשתה בבית וסביב כל צורת ישיבה שלה."למה את שמה רגליים על הספא" הוא היה בועט בה" והיא הייתה מורידה בשתיקה את הרגליים מעם הספה ,

 בקרבה השתוללו ברקים היא כמהה לפתוח את פיה ולהטיל על ראשו של הזר מתכים של רעם ואגרופי ברזל, אבל לבד מהרעמים שהשתוללו אצלה היא פחדה מהזר,מעיניו מזרות האימה, המאיום המפורש של אמה שהיא עתידה להיוותר כמו גורת חתולים נטושה ללא מקום לגור בו.

בחלומה היא הייתה בורחת  מסערות הימים, מסערותיו של הזר, מהזיכרונות של   חמי ,

בחלומה היא תמיד ניצבת על שפת הים , איפה  שקרני השמש פוגעות  בה במדויק באלכסון, דווקא באלכסון תמיד היא קוותה לצייר שקיעה אלכסונית כזאת שפוגעת בך במהופך ומשאירה אותך רווי הלם וסער ושמחה פראית והכול ביחד.

לפעמים  היא הייתה משתהה בחוץ מביטה על דלת הברזל ,ועל שער הבית החלוד יושבת על קרקעית הרצפה מתעטפת  איתה באבק שחור  ,ובעינה צפייה למשהו, לא משנה למה , אבל למשהו שישנה את פני הדברים.

 היא זוכרת יום אחד שהיא ישבה כהרגלה מול דלת הבית ושכלה רגליים , עבר שם איזה אמסטף ענק , הוא נהם לידה בשקט , כמו נהמה של חיה שמרחרחת את טרפה , חלפה בה מחשבה.,היא  שקלה את צעדיה , עדיין ישבה שם באותה התנוחה ,משכלת רגליים, מחכה למשהו ,אולי  להיות טרף בפיו,אולי לסיים את דרכה?

וביום שלישי, דווקא ביום שנאמר בו פעמיים כי טוב,  נראה היה שהאור והטוב נטלו כליל מעם פניו של העולם.

היא חזרה מבית הספר , שערה סתור , במכנסי הג'ינס שלה ניבטו קרעים,כתפיה שמוטות,ובעיניה מבט תוהה ,מפוזר כזה.

דלת הבית שלה לא נענתה לדפיקותיה , היא ישבה כהרגלה נשענת על דלת הבית מביטה מבלי משים  על פח הזבל שעלה על גדותיו , על הרצפה התגלגלו טיטולי תינוקות ואריזות של אורז ריקות פעם משהו אמר לה ,היא לא זוכרת מי , שיש מקומות בהם דואגים משאיות הזבל לאסוף את האשפה מידי יום ממש.

אורנה ישבה שם באותה התנוחה,ונראה היה שהזמן שחולף משנה את פני השמיים, הערב רד ,וטיפות האור האחרונות ניטלו מפני השמיים,

ואז הוא בא , כמו האמסטף שראתה יום אחד הוא היה נראה לה, מזנק אליה ובעיניו ניבט רעב אימתני.

הוא רכן קרוב אליה , עד מקום ישיבתה על הקרקע , באישוני עיניו השחורות נצנץ טירוף שהוא הצמיד לפניה את חפיסות הסיגרים הריקות שלה, איך הוא מצא את זה ? היא תהתה לעצמה שעה שהוא פער את פיו וקול צחוקו המתעתע הדהד לעברה"את חשבת שאני לא אמצא את העדים לכל שאת מעשנת? אמא שלך לא הסביארה לך מליון פעם שאסור לך לעשן" ?.

נשימותיה התקצרו שעה שהיא התגוללה על הרצפה לידו , מרגישה את לפיתות הפלדה שלו מתאבקת בחצר המלוכלכת באפר שחור כזה,

הוא הרפה מעט מאחיזתו ,וישב לידה בשקט מקפיא, היא חיבקה את עצמה היה לה קר פתאום, במחצית השעה הבאה היא יכלה לראות מקרוב מאוד פעוט יחף שרץ בשלוליות של מי ביוב עכורים וחתולה מרוטת שיער . היא בהתה בהם בנפשה הרוגשת ובחלל .

ואז אחרי חצי שעת בהייה  שכזאת, בהם ישב הזר למולה נועץ בה את  עיניו  ושומר את צעדיה, הוא קירב את פיו אל אוזנה רחש נשימתו הכה בה כמו  סופת טורנדו , ודפיקות הלב שלה  הואצו,  שקול צחוק פרוא ומשב רוח של אלכוהול הכו באוזנה  , מזווית עינה בעודו רוכן על אוזנה היא יכלה לשמוע אותו לוחש ספק לעצמו ספק אליה," כנסי הביתה  מותק, בלילה אני אדליק סיגריות בוערות סיגריות גדולות, ואכבה אותם על אוזנך, אכבה אותם על עינייך,"

באומרו זאת הוא קירב אליה את כפות ידיו המגוידות, מגעם המחוספס של ידיו צרב את אוזנה ועיניה ,שהוא העביר אליהם את ידיו לאות הוכחה לאשר יעשה לה.

אורנה קמה ממקומה  ענייה פעורות לעבר הזר באימה היא הביטה בו באלם קול, ואחר כך היא הסתכלה עליו ובמבט חלול היא צווחה לעברו,היא צרחה כמו נידון למוות שעומד למול הגרדום שלו,זעקה של ייאוש של כליון הזמן והקץ, הזר היה מופתע , העיניים שלו התרוצצו בארובותיהן חסרות מנוחה , כמו נמלים שמתרוצצות בבלבול בתוך גומחות ומחילות של עפר לא מסומן.

אחרי הזעקה , אורנה רצה מהר ובלי דעת, עוקפת בדרכה ,  נשים עם סלים כבדים, חתולות מבוהלות ומרוטות שיער, ילדים מפזזים בקרנות הרחוב או בטבורו.

הזר לא ניסה לדלוק אחריה , נראה היה שהתרחקותה הסיבה לו הלם גדול.

אורנה לא הביטה פעם אחת לאחריה בעת שעזבה במנוסה את חצר הבית שלה, תוך כדי מנוסת הפרא שלה   היא נזכרה בחטף בסיפור על אשת לוט שלא הביטה אפילו פעם אחת

מאחוריה , מהחשש פן תהפך לנציב מלח. אורנה צחקה לעצמה שדימתה את עצמה לאשת לוט.

הדרך אל הים הייתה רצופה במהמורות של הלב, פחד גדול מן המרחבים העומדים להיות פרוסים אליה פתאום. חשש ולב הולם מאמה או הזר שאולי דולקים אחריה.

אבל בסוף היא ניצבה מאחורי הסלעים המשוננים של החוף העזוב, מסתכלת בפארו של הים ,בגליו המעלים קצף לבן, והיא קצפה ומירוריה נדמה לה שהגיעו אל סופם ,אל תחתית העצב שלהם.

עכשיו לא היה לה חום  לעשן, שום חומר, לא פחית משכרת של אלכוהול או סיגר לעשן, היא התקרבה עד לשפתו הקרובה ביותר של הים,

אבל דווקא ביום הסער הגדול ביותר שידע הים מעודו , שעה שארובות השמיים פערו את פיהם בשמחה לאיד למשהו או למשהו , לא ממש ברור, היא נמלטה אל הים מתעטפת בו ונמוגה

מאת

שרית

שמי שרית באתי מתוך סופה גדולה,אני מדדה בפסיעות קצובות וחרישיות לתוך עולם אחר. מתרחשים אצלי המון פכפוכים של מימי החיים. אצלי המיים בוחשים בקול שאון. תמצאו את הסיפורים הכי בלתי מוסברים שקרו בתולדות ימי ההסטוריה. סיפור חיי המטורף ייקרום פה עור וגידים לעינכם. כן אז לבנתיים היו שלום יקיריי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.