החזון המטורף והיפה שלי

הסיפור הזה נכתב לפני מספר שנים  שהייתי דתיה ויש בו רמזים לסיפור החיים האישי שלי…

 אלעד אני ובעיקר התנחלות אחת ומדינת תל אביב גדולה

בחודש בו מלאו לי עשרים ושלוש שנים,  ירדו גשמים עזים, הגשם שטף את הרחובות והבריח את האנשים להתכנס אל תוך בתיהם , מחלון החדר שלי היה נדמה לי שאני רואה את קצה הבבואות שלהם משתקפות שם שותות תה מבהיל מתרפקות אל מול האח,בחודש שעבר ביום בו מלאו לי עשרים ושלוש פרצתי את דלת הבית שלי והלכתי לשוח בגשם , הגשם הכה בי בעוז , אנשים שהביטו מבעד לחלון זחוחי דעת עטופים ומוגנים בבית החם והמוסק שלהם ,פתחו לכדי סדק צר את החלון כדי לקרוא לי ילדה את נורמאלית? שחתי בגשם ושוב ושוב בקעה למולי המחשבה והרצון הזה כל כך גדול ולא נתפס למצוא את גורלי את המהות הנסתרת של החיים שלי שמפכה מתחת לכל תעתועי הגורל.

 אני חושבת שטיול בגשם הוא כמו מראה וחלון וצוהר לעולם בו משתקפות הזדמנויות, לעולם בו מזומנים מוקשים, ציפורים נדירות, ועורבים שחורים, אתה מנסה לצלוח מעל השלוליות, ולפעמים אתה מבוסס בבוץ , אתה נקרה באקראי לעיסה ,שפעם הייתה אדמה, ספוגה עד עומק השאול במים,ומסוגל להבחין בצבעים של הקשת שמשתקפים בשלולית הדלוחה שמנגד.

האוושה הראשונה שהסיטה את תשומת הלב שלי הייתה זיכרון איתי, הנהמה הפראית העיניים של הנץ שבולשות אחרי ומזכירות לי לחדור אל הפכפוך הנסתר העמוק והאין סופי של שאלת הקיום שלי הוא איתי,לפני כחודש החליט איתי ילד מעמותת בית חם שהייתי מדריכה שלו בשירות הלאומי לטול את הגורל האכזר שלו בידיים, ובשעה שהוא שח במימי הים התיכון הוא החליט שקצו עליו החיים וקפץ אל המים.  החוף היה מלא באנשים שהוא עשה את זה, יומיים לפני כן הודיעו בחדשות שלוויתן ענק מפלס את דרכו אל החוף. ההשערות היו שהלוויתן ימות  כשיגיע אל החוף,,בניגוד ללוייתן אולי רצה איתי להפקיר את נשמתו דווקא במים שהם תמצית החיים של העולם, . 

מאז שהכרתי אותו חיפש איתי משמעות,אחרי שאבא שלו התעלל בו במשך שלוש שנים ,מעל פני השטח נראה היה שהוא קץ בעניין ,ואני ידעתי מתחת לפני השטח שהוא תר בידיים ממש אחר כל רמז ופיסה של משמעות, שתוביל אותו לאיזה יעד ,אבל לאיתי לא היה בית היה לו כל כך קר בעולם ככה שהוא לא הצליח לתפוס את פיסות המשמעות שנקרו לו בדרך ,הוא כל כך רצה למצוא קצה חוט שיוביל אותו לאיזה יעד הוא ניסה למצוא את הניצוץ המיועד בלימודים בעבודת כפיים ואפילו ביצירה ובשירה , אבל בסופו של דבר באחרית כל משימה הוא היה ניצב לפני מיואש מתוסכל, ואני הייתי אומרת לו איתי אתה בן חמש עשרה עוד נכונו לך ימים טובים ומשימות הרות גורל שבטוח תצלח ותטפס אל גג העולם , פסגתו תהיה גן העדן האבוד בשבילך ,אבל איתי אולי האמין איפה שהוא שהוא בן חורג לאלוהים כי אלוהים זרע אותו ברחמם של בני אנוש סדיסטים.

אחרי סערות מעין אלו אני נושאת את העיניים לשחקים מדמה לראות שם את אלוקים מציץ אלי מבין החרכים של הענן.חלי חברה שלי לעומתי גורסת שכדאי מאוד שנהיה קודם כל  אנחנו האלוהים של חיינו ורק אחר כך נחפש לנו את הישות האלוקית אם היא בכלל קימת.

אחרי המקרה הזה עם איתי שהפכתי בעניין שוב ושוב הבנתי שאילו היה לאיתי מעט חום הוא היה מצליח לצוד איזו פיסה של משמעות שתותיר אותו על אדמת הארץ ,ויותר מכך הבנתי שקרעים מזדמנים של משמעות עשויים להפיח חיים בי ובבני תמותה אחרים. אחרי הפרשיה הזו החילותי להפוך בחיי ולמצוא את המשמעויות שנקרו לי בדרך.

לפני שבועיים במלחמת לבנו השנייה  אח שלי מת ,הוא היה בצנחנים ומת מהתפוצצות אמא שלי מתה לפני 10 שנים שהייתי בת 13 עד עצם היום הזה המוות ארב לי פעמיים.

בלוויה שלו לבשתי בגדים אדומים והעיניים שלי היו אדומות כמו דם, השתקפתי אל הקהל דמומה וחיוורת , ואל עצמי לא השתקפתי בעיני עצמי הבבואה שלי נעלמה , היה לי ברור שאחרי שהמוות הכה בי פעם לא אעמוד לצידו שוב, אין מצב אטמתי את האוזניים מלשמוע את הקולות והמר אות האלה ,אטמתי את הלב והאוזניים כל כך חזק שבאמצע התעלפתי.   סמדר אמא של חברה שלי,אמרה לי  בפעם האלף שהיא כל כך אוהבת אותי , היא לקחה אותי אליה הביתה והשקתה אותי בתבלינים רפואיים .

לפעמים כמו עכשיו שהמוות מחכה לי בפינה יותר מידי חום אנושי משגע אותי, ברחתי משם שרק פקחתי את העניים, בערך ב11 בלילה הגעתי להתנחלות שלי, פתחתי את הבית במפתח הרזרבי שנמצא במדף העליון ליד דלת הכניסה , היו ריחות משכרים בבית ,שמתי לב שלמן הכניסה ועד החדרים הכי פנימיים משהו הניח פרחים הרבה פרחים , אבל לא חיפשתי פרחים רציתי את אבא להעיר אותו ,שיגער עלי ויחבק , רציתי להעלם למציאות של ילדה קטנה ,ולשאול אותו ביללות למה ההיסטוריה חוזרת? ולא רק שלפני עשור הוא לא שמר על אמא למה על אלרם הוא לא שמר? אבל החדר של אבא היה ריק ,

הוא השאיר לי שמה פתק בכתב יד גדול ויפה כאילו רצה להנעים עלי את הקריאה החטופה הזו, הוא כתב שהוא טס ליום וחצי לחול משהו עם החברה הוא לא יכול להפריע לי שם בבית של סמדר אמא שלה אמרה שאני במנוחה טוטאלית.

אני בוכה ושורטת ומיללת ומתקשרת אליו למספר שהוא השאיר לי על הדף , ובבכי שרוט תוך כדי שאני משלחת אליו ציפורניים אני שואלת אותו "אבא איפה אתה"?

הוא מסביר לי באטיות ובסבלנות מוגזמת איפה הוא, הוא מקים עוד סניף של החברה שלו, ונכון שזה לא  יאומן אבל תיכף הוא בא, אבא שלי תמיד היה עוף מיוחד לא קונבנציונאלי מי היה מאמין שאב מסור כל כך יטוס שבועיים לאחר שבנו יקירו מת , מת לגמרי מוטל באדמה?

אני טורקת את השפופרת בחמת זעם ומטלטלת בבכי של אין אונים , יש ים של פרחים בבית תהיתי  לעצמי שם אותם בבית? הנחתי  שחברים ואז בפרץ של תשוקה לא נשלטת אספתי פרח לפרח עלעל לעלעל , תרתי בידיים ממש אחר כל פרח עלום , קיבצתי ביחד ונשכבתי על הרצפה , התכסיתי עד הסוף עד קצות האצבעות בפרחים ושקטתי בדומיה, אמרתי אלרם אולי מאתיים פעם אח שלי אהוב קרן האור שלא אכזבה ,נזכרתי איך הוא היה פה בלילות הלבנים שצעקתי כמו משוגעת שביכיתי בקולות ונהמות של פרא את הסתלקותה בטרם עת של אימא.

ובו בעת כמו אורח לא קרוא צץ לפני אלעד ואני חוזה בו בפעם האחרונה שנפגשנו אני חושבת עליו ואומרת לעצמי שוב ושוב יש לי אהוב , אנחנו פרודים זה מזה למעלה מחודש , יש לי אהוב שקוראים לו אלעד , יש לי אהוב שלא בטוח שעכשיו הוא שלי, ויכוחים על עניינים נשגבים שבדת ובקדושה הפרידו לעת עתה את אחדותנו הנפלאה,

לכן אני קוברת כל כך עמוק את הידיעה הבלתי ממשית על הימצאו בעולם שלי, ככה חשבתי , העמקתי בדבר  כל כך ושעתיים או אולי יותר זחלו אל תוך אין קודרני..

אחר כך קמתי ונפלתי על המיטה מיללת בעוז ,על המיטה שהטלתי את נפשי הפצועה והזבה עשר שנים לפני כן אני עוקדת עכשיו את השיריים מהנפש הקדומה שלי ,ובאפילת הלילה נברתי כמו מטורפת במעמקי הארון מפצחת בצלילים ואקורדים מפלצתיים כלים מכל הבא ליד ,וחשבתי נדהמת שזה חיוני לי שאני מוכרחה לפרץ ההרסני של היצירה, מוכרחה לצור בעמל יצירה שהיא חורבן.

בשתיים בלילה הטלפון בבית מצלצל כל כך חזק שאני מתעשתת .. אני קמה בעוז ומנתקת אותו ברעדה.. דווקא הצלצול הזה מכריז לי איפה שהוא במעמקי התודעה המעורפלת על הפסקת האש על הנחת הגרדום שבניתי לכרות בו את השיריים שנותרו בי מאז שמתה לי אמא, ,אני מחליטה לצור לאלרם חדר הנצחה פרטי משלי אני מתייחדת עם זכרו לדקת דומיה עמומה .. וכל כך ברור לי שוב ושוב שהוא מבכר שאמשיך ללכת בדרך שאפרוש אותו כמו שמיכה בפינות היסוד העמוקות והנוגעות שלי בנפש,

וברור לי שהוא רוצה שאמשיך ואחיה את מסע החיים המפותל והנרגש שיועד לי עוד מימי קדם, אני חוזה בעיני רוחי קולות ברקים ורעמים,ובת קול אחת שמנצחת על העניין היא אומרת את הגורל שלי בקול נישא ורם.. אז לא הייתי שם שהיא קראה את שמה של הנפש התאומה שלי, ואולי היא גם הכריזה על עוד יעדים ומטרות שאטפס אל פסגתם, אבל במחשבה שנייה אולי היא גם הכריזה על הרגע הרם והנישא בו אקיץ מתרדמה מיגעת ואגלה בעבודת נמלים ובעבודה של הנפש את העולם שנועד לי,

זה השלב שבו אני מפדרת השיער שלי רוקעת ברגלי בעצבנות משלבת את האצבעות ומכניסה את אלרם עמוק עמוק לפינה הכי נחבאת שלי, בעוד עשר דקות השעה תהיה שלוש בלילה אבל פנסי העיר דולקים עדיין, אף פעם לא שמתי ליבי לכך מוזר, ליד פנס שאורו כמעט מת אני פוגשת במיתי מאוחר יותר התברר לי שקוראים לה ככה, אישה עם שיער ארוך ושחור וגלימה ארוכה בצבע כחול . אמרנו שלום זו לזו שלום קלוש ואחר כך ואחר כך נפרצו בי הסכרים ודיברתי אליה כמו שמדברים אל מכר לא נודע , דיברתי אליה ושחתי ובכיתי וצחקתי אליה כמו שמדברים אל ישות רחוקה ולא נודעת אבל קרובה . התגובות שלה היו מנותקות מהקשרם אבל הרגשתי שהיא שואבת ממני את הרעל שפעפע בי כנגד היקום , התגובות שלה היו מוזרות להחריד אבל הרגשתי שהיא אוהדת אותי בחום ממשי.ונזכרתי פתאום ושאלתי אותה מה היא עושה פה בכלל?

ותהיתי לפניה ופרשתי את השאלה המתקבלת בפירוש רב, כלומר בשעה זו מה היא עושה פה?

ואז היא פתחה את פיה ולא סכרה אותו במשך עשרים הדקות הבאות שעה שספרה לי שקוראים לה מיתי וחוץ מזה קוראים לה גם חשיכה , היא הסתכלה בכוכבים פתאום והגלימה הכחולה שלה זהרה משהו שהיא אמרה לי שהיא מבכה את חורבן הבית מאז נולדה,בהתחלה זה היה לא נודע היא אמרה ההורים שלה לא הבינו למה בתים חרבים ויותר מכך אזכורים על אודותיהם מעוררים אצלה פרצי בכי לא נשלטים? אחר כך היא גדלה ובתודעה פנימית מפותלת בראיה פנימית ועמוקה היא הבינה והחדירה לתודעתה לאט וביסודיות שהיא גלגול של מייסדי בית המקדש , היא שאפה אל תוכה את התובנות שנתגלגלו לידיה בהיסח הדעת ,היא לקטה כמו מטורפת תובנות שנתגלגלו על ידה בעבודה קשה וגיבשה לעצמה מסקנה סופית בה היא הבינה מעל ומעבר לכל בספק שעמוק במסתרי הלב שלה שוכנת נפשו המתייסרת של שלמה המלך מייסד הבית הראשון , אני מסתכלת עליה ומבלי משים ממצמצת בתמציתיות הכי גדולה שאני יכולה בשתי העיניים,

מסתכלת בה בחשד שקט בחשד זהיר מנסה לברר איך חבר אצלה שלמה המלך? איך הגיע עד אליה כל כך עמוק וביסודיות הכאב הזה על השכינה שגלתה? על חורבן הבית?

היא לא שתה ליבה למצמוץ העצבני שלי וממשיכה וחוזרת מהמקום שבו הפסיקה ומספרת לי על איך שהיא מתעמקת בכל מיני ספרי עיון ומחקר על גורל היהודים שנלקחו בשבי ועוד.. העיניים שלה בורקות באיזה רובד קטיפתי שהיא שחה לי על זה , ופתאום אני תופסת בקצה החוט שהיא מושיטה לי ומבינה שהיא מדברת מהתודעה הכי פנימית שלה מהתודעה הנישמתית המיוחדת לה, ואני מנסה להסתכל בגרעין הפנימי של הנפש שלה ,אני חושבת איך היא שמה ליבה לעצמיות הנחבאת שלה ונורא ונפלא הדבר בעיני איך בלי מאמץ בכלל גלתה חשיכה את העצמיות שלה את מה שהיא רוצה לחקור אודותיו להתפלש בעפר ובבוץ של אי הידיעה בגללו.ללכת שבי אחריו, אני יושבת על הספסל המזדמן ישיבה מזרחית דרוכה כזו, פנס הלילה מטיל עליו צללים כהים,אני יושבת על הספסל ולובשת חולצה תכולה זרוקה וחצאית מקומטת בגדי לילה ועוד אני נמצאת באיבו של הלילה אי שם במרכז או בזווית הרחוב אני לא יכולה לקבוע, מכמה בנינים סמוכים בוקעים קרניים של אור וחוץ מזה ומהפנס שסמוך אלי הכול חשוך,אני מקווה שהחיים של חשיכה מוארים יותר ,אני מסיבה את מבטי ממנה שאני שואלת אותה מה היא עושה בחיי היום יום שלה ? היא אומרת לי שהיא מרצה להיסטוריה באוניברסיטה ככה היא יכולה לדון פנים אל פנים עם אנשים בני תמותה צעירים על מה שנכספה וכלתה אליו נפשה, ככה היא חיה את החזון והאמת שלה כל הזמן ,ואיך היא איחדה והביאה לכלל מימוש את התשוקה האפילה שלה בחיי היומיום,העיניים הכחולות של חשיכה בוהקות בחושך שהיא מספרת לי על היסטוריית העם היהודי ,היא חוזרת שוב ושוב על התאריכים של החורבן ,על התקומה של הארץ היא פוסחת ,נו בטח זה לא שלה , חשיכה מתמזגת עם החושך והלילה ,הכוכבים שמרצדים פה בינות לים החושך הם שלה.

אני מדמיינת אותה יוצאת את ביתה שהכוכבים מתחילים להנץ ,אני רואה אותה פוסעת חרש אל הספסל הזה או אל ספסל אחר רואה אותה יושבת חרש ובולעת בנשמתה את האור ,סופגת אל תוכה את האפילה ,קוטפת ממנה את תמצית החיים שלה, את ההוויה שלה, חשיכה אני אוהבת אותה כל כך פתאום ,מתוך החורבן הגדול שהיא קוברת בתוכה מנצות כל כך הרבה פינות של אור , ויש פינה אחת ענקית של ידיעה בדרך של מימוש נשמתי , אז אני חושבת שאולי אלעד למרות שאני דתייה והוא בכלל "עוכר ישראל אוכל נבלות ושרצים:" יכולים להתמזג ולהיות ביחד אולי הטירוף הזה של החיבור בין העולמות שלנו עשוי להתממש , החזון המטורף של חשיכה שקם והפך למציאות חג סביב עיני .

אני חוברת לחשיכה שבוהה ברגע הזה בנקודה לא נראית בחלל ,אני חוברת אליה ברעד נשמתי לא מוסבר , חשיכה אני אומרת לה ומתקרבת אליה ממש קרוב , היא מחייכת לראשונה מאז נפגשנו.

אני שואלת איך הצלחת לספח את האגדה הפרטית שלך אל עולמך? חשיכה אומרת לי שחיים במובן הפנימי העמוק של המילה לא ניתנים לחלופה או להשאלה , חיי נפש במובן הפנימי של המילה מתהלכים איתך בכל המעשים שלך בתעסוקה שלך ועוד..

אני מדמיינת איך היא עומדת שם באוניברסיטה על הקתדרה של המרצה ,ומרצה בעוז את משנתה ואיך נשמתה מפכה שם בעוז , אני מחבקת אותה כל כך חזק פתאום ,היא מחזירה לי חיבוק מהוסס , אני אומרת לה חשיכה היא אולי אורה ,אחר כך אני יושבת איזה שעה בסמוך אליה עד שמתחיל להבקיע טיפין טיפין אורו של השחר ,ואז היא הולכת ולא אומרת לי שלום בכלל,אני מנסה להשיג אותה אני אומרת לה חשיכה אל תלכי בבקשה, בעולם שלי יש כל כך הרבה ספיקות והוא זרוע במכשולים שהגיעו משם מהאזור הלא מפוענח של הלבטים ,של התהייה מה אני עושה עם עצמי ועוד .. בערך במילים האלה אמרתי לה הכול נשפך אצלי לפניה ובא ויצא מקירות הלב שלי ,ואז חשיכה האהילה בכפות ידיה כנגדי ועשתה תנועה של סירוב וסילוק ודחייה ,העיניים התכולות שלה הביטו בי באלם קול שהיא חצתה בידיה את האוויר בתנועות חותכות, היא לא אמרה לי במילים של בני אנוש כלום ,אבל היא התכוונה לאמר לי שהיא שיכת לממלכת הלילה, שהיא שבויה בכיסופים שנשמתה היא עצם מעצמיו של החורבן, ואני זרה ולא נודעת זומנתי אליה , וכאילו כדי לאושש את מחשבותיי אלה, חשיכה התרחקה במהירות.. ואני הסתכלתי אליה עד שנעלמה נקודה קטנה בתוך עולם חרב ומיוסר, ופילח וייסר אותי כל כך העניין הזה שלא אפגוש בה שוב. לעולם.

חשיכה לא אהבה אותי.,ואני דימיתי שהיא עמוד האש או הענן אחריו אלך אולי.

עכשיו אני מסתכלת בשעון השעה כמעט חמש בבוקר , בכל אופן עוד איזה עשרים דקות, אני חוזרת הביתה השקט פותח לי את הדלת עכשיו אחרי שעומר הלך נשארה לי משפחה כל כך קטנה למעשה רק אני ואבא מרכיבים אותה , השיחה הזו עם חשיכה הייתה אולי האות לכך שאני צריכה לשים את ליבי לעצמיות שלי , להיות אני לנסות ולאחות את הקרעים עם אלעד.אבל איך ניתן לגשר בין העולמות בכלל? אני חושבת בייאוש מר , לי קוראים אמנה והתהוותי לעולם מתוך רצון אין סופי אהבה ואמונה שאקים את ביתי, עם בחיר האלוקים או לפחות יקירו, ואיך אוכל ללכת אחור כמו לא יודעת או לא שתה ליבי למקור מחצבתי למהות אמונתי?

אלעד נולד באותו היום שבו אני נולדתי בכ"ה שבט אבל אני נולדתי בשתיים בלילה והוא בשתיים בצהריים ,אני סטודנטית שנה שנייה ואלעד חזר עכשיו מטיול בחול , שנה הבאה הוא ילמד אנתרופולוגיה כ"כ יאה ומתאים לתמצית של הנשמה הפנימית שלי להיות אנתרופולוג ולתור בקפידה אחר מעשי האלוקים , אלעד אוהב אותי ברטט וביראה הוא היחיד שחובר אל התוך הנחבא והנסתר שלי.,אלעד הוא היחיד שמעין עמוקות ובתמה גדול בציורים שלי ,אלעד אומר שאני מוכרחה לנטוש את לימודי הפילוסופיה שלי,וללכת ללמוד אומנות במקום שמתאים לי, הקיצור הוא שאלעד קורא את המפה הפנימית שלי,אני מסרבת לענות לצלצולים של אלעד אחרי המריבה המרה שהתפתחה בינינו מריבה שכרגיל עסקה בענייני דת ומגזר ,אלעד שלף ציפורניים כנגד ההתנחלויות הוא אמר שלמרות שאני ציפור הנפש שלו הוא לא יכול להימנע מלהביע את דעתו כנגד מחריבי השלום והארץ.ומה אני ? מתנחלת שעד שהחיים הסטודנטיאליים שלי החלו ביליתי את רוב ימי ולילותיי בהתנחלות עלומת שם. לא ויתרתי ושלפתי גם אני ציפורניים והגנתי בעוז ובלהט על המקום בו התהוותי ,ככה נרשמה אחת המריבות הסוערות שלנו, ככה הפקרנו את האהבה הגדולה שעמדה ותעמוד בינינו למען הדעות של הכלל שלא ממש מעניינות אותנו בגרעין הפנימי העמוק העמוק של הנפש, כי בגרעין הזה אני והוא רוצים אהבה ושלום ואור.

הטלפון הנייד שלי מצלצל שוב ושוב ואני נעה אליו כמו מטולטלת בניתורים עליזים וחדגוניים כמו ציפור שכלואה בשבי רוצה לענות לאלעד, לאמור לו אהלן ,דוממת להקשיב לניחומים שלו ,מצד שני החלטה זו החלטה ואיך ניתן לשכוח את שהתרחש.?

 ההדים של הויכוח הקולני שלנו עדיין מהדהדים לי בראש וסירנות וצבע אדום מתהלכים בקרבתי שאני נזכרת בדם ובאש בדמעות ובבכי שהתרחשו אז ,איך הוא הגיח כמו משום מקום ותקף ונעץ פגיון כל בכך חד בכל אשר יקר לאלוקים ובהתנחלויות שלי,ואיך אני הרי ברור שככה לא יתכן אחרת השבתי לו מלחמה שערה ,וההתלבטות שתלויה פה על חבל קרוע כמעט מת לפול וצונח היא הוא שלי או שלא?

והיום הראשון שפגשתי אותו אז בחברה להגנת הטבע עומד מול עיני ,ניד העפעף הראשון המופתע המוקסם שמבטי פגש במבטו ,איך הוא הסתכל בי אז כמו אחד שחוזה לראשונה בקסם הגדול שייעד לו אלוקים אחר כך שוב הסתכלנו זה על זה והפיות שלנו פתאום נפערו זה מול זה בורות פעורים ים יבשה שחור ולבן כאילו פתאום ניצתה האש ואמרנו זה לזה בלי מילים באוושה קרה וברטט של קול שיש פה מרחק שיש ניגודים והשרוולים הארוכים שלי והראש הגלוי שלו והעיניים החשופות והאמת שניבטת משם, בכל אופן אולי האהבה שהנצה ככה לפתע ועד עכשיו כמו מרחפת נעה ונדה היא אות וסימן לכך שיש בה באהבה אליו פיסה מזדמנת של משמעות עבורי, ויותר מכך אני נרעדת אולי משמעות הקיום היא האהבה ? אני מתכוונת אף על פי שהאהבות הגדולות שלי ותמציות החיים שלי נלקחו באיבם?.

אני יושבת בבית ויש זירעונים קטנים של אור שמפלחים את החדר לאט ובקול, החדר שלי מואר היום בברוטאליות שקטה, זירעונים קטנים של אור באים אלי החדרה , אבל לא בקצב רך כמו תמיד היום הם מפלחים לי ממש את החדר,

 

אני חוזה את חשיכה מול עיני ומשהו בחזון המרטיט שלה בגלימה הכחולה ,בבהיית הנשמה הנכספת שלה אל תוך החושך מפלח לי את הלב באלומת אור מסנוורת ,אני רוצה פתאום לחבוק את העצים שניבטים מבעד לחלון שלי אני רוצה להתחבר לעצמי ולעוט הכי מהר שאני יכולה ולחבור ולהתהוות בעצם החיים של אלעד.

וכמו לביאה שוחרת לצייד אני עטה על היום החדש ועל מה שהוא עשוי להכיל בתוכו,פותחת את הדלת של הבית ואז אני נזכרת שאין לי לעזאזל מושג איפה המפתחות של האוטו שאבא השאיר לי אחרי פשפוש עצבני של למעלה משעה אני מוצאת אותם מאובקים קצת בארון הימני העליון במטבח ,ואז אני נזכרת שלא אכלתי ובאותה מידה זכור לי שזה לא מעניין אותי ,לא עכשיו,שאני פונה בקרן הרחוב משתקף אלי איש זקן שרוכן אלי עד לרצפה ממש ממלמל רכות לאיזה חתולה מרוטת שיער ויש בניהם כזה דמיון לא מודרך לא מכוון, אני מתכוונת בין האיש הזקן והחתולה ,השיער המרוט המבט המזוגג ואני חושבת איך חוברת פה הנפש האלוקית לבהמית וובאיזה אופן וצורה הם משתקפות זו בעיניה של זו?

קרניים של אור שחרי מנצות עליהם ,אני חושבת הלוואי שהיקום היה קופא על שמריו לשעה אילו הייתה התשוקה המתפרצת שלי לחזות עכשיו באלעד מרכינה את ראשה למשך יממה או חצי ,הייתי כבולה למקום הזה בעבותות של רטט נכסף ,הייתי מציירת וצובעת מבלי דעת והבחן את המראה הזה שנחרט איפה שהוא בלב העולם.

אילו היה פה אלעד הוא בטח היה מסתכל על בית הכנסת של היישוב שממוקם פה בסמוך ,הוא היה מביט על הגברים עטורי הזקן וממלמל איזה הקשר מבודח בינם לבין התשוקה הציורית שלי.אחר בשקט הוא היה אומר לי שאם מדברים על אומנות אני האומנית של חייו. ואני צובעת לו את החיים.אני הייתי אולי פוערת למולו זוג עיניים וחושבת באלם קול שאומנות באמת צובעת את משמעויות הקיום באור שונה מלבישה את האוחזים בה בהבזקים הרי גורל של התגלויות פראיות., ואולי אני נעצרת משמעות האומנות היא קיום ?.

אז אני נוסעת לתל אביב,

וביום הזה נסעתי לתל אביב בשביל אחר ,בדרך אחרת, חשבתי לי שאם כל כך רבות סופר לי על על רחוב פלורנטין, ואם אגדות מסמרות שיער , צבעוניות מתהלכות על הרחוב הזה אני אפנה ואגיע אל אלעד דרך פלורנטין.. וכבר בדרך נשקפו ובאו לפני הרבה צעירים שדידו או הלכו כאילו הם פוסעים בעולם שלהם , כאילו הם מודעים שהם יכולים לכבוש פה עוד דרך עוד נקיק ועוד תוואי.החניתי שם את האוטו,

 

 

 

במדרון של הדרך ליד פלורנטין , פגשתי במישה, מישה עמד בקרן הרחוב וניגן על כינור, למישה היה מבט מזוגג, ובגדים שעמדו עליו כמו על קולב, מישה ניגן על כינור וכמו מרבד היו פרוסים ועומדים לפניו מיני יריעות קרועות כאלה בלות אנשים השליכו שם כסף, חבורות נחו שם ביחד שטרות ומימי המנדט הבריטי ,ומטבעות וכסף עכשווי,  אמרתי למישה שלום קולני, והמבטא הרוסי שלו כל כך בלט פתאום שהוא ענה ואמר לי שלום.. והמשיך לנגן ומשהו בו היה כפוף כנוע, נחבא לא נודע עומד שם שביר מט לפול, כאילו הוא חושש מהאנשים בקרנות או הרחוב או בטבורו, אלו שמאזינים לפריטה שלו ויכולים בהישג יד ממש לעלות על מצבי הרוח שלו, שיכולים לדוג מהעמידה שלו, מהפריטה מעומק הצליל והתו  את מה שהוא מרגיש,

גלגלתי והוצאתי  מהתיק שלי כמה חפיסות של שוקולד ושמתי אותם ביריעות של מישה, מישה ניגן כל כך יפה, והיה בפריטה שלו עצב שבא מעומק השאול עצב שלא מגיע בדרך כלל ממקומות שאנשים פה בעולם הגיעו או אוחזים ומגיעים לשם. הערב רד השמש התחילה מסתלקת ,האנשים של פלורנטין ישבו בקצוות של הרחוב ,וניגנו וצחקו, הם עשנו נרגילות או גוינט אלוקים יודע מה זה, בכל אופן היה לזה ריח אפוף עשן,

דיברתי אל מישה, הוא לא הקשיב לי ואני דיברתי אמרתי לו בכל מיני מילים נפתלות ולא ידועות שיספר לי את אשר רוחש לו בנפש, כמו ילדה שממתיקה את הסודות שלה ככה בעיניים פקוחות ובתום אמרתי לו , שהפריטה שלו נוגעת בלב העולם והאנשים ולעזאזל ו, עכשיו ממש קיללתי בהפתעה לפעמים אני מוכרחה לקלל כדי להרגיש את עוצמת ההפתעה והרטט שאוחז בי,( זה לא מצליח לי בדרך כלל. אבל אני רוצה,) אמרתי לו שהוא מנגן לכל אחד שעובר פה ברחוב ,אמרתי לו שהוא שר לנפשות בעמקי התודעה שלהם, רק מי שהתנסה וחש וירד לעומקם של רגשי השאול מסוגל לפרוט ככה לעולם. מישה הסתכל אלי בהפתעה ונאלם, חתולה התמתחה לידינו ובפראות משהו עקץ אותה, הים נשקף אלינו וממרחק היה נדמה לי שהגלים שלו הומים,

מישה הסתכל אלי, הייתה בעיניים החומות שלו הפתעה הומה, הוא התיישב על מרצפות הרחוב שלו, שולי הבגדים שלו אחזו בדופנותיו, ומישה ישב הפה שלו נפער וידעתי שהוא רוצה לספר לי ,ולתת לי צוהר לחייו. מישה התיישב ואני קניתי מהקיוסק ליד, חטיפים ומסטיקים\ לעסתי את הכל בקול רחש גדול,  המצפון שלי נקף שמשהו התרונן בי פתאום בקע לא נודע, שחשבתי על אבא אם הוא היה פה עכשיו והיה רואה אותי ככה ,כל תפארת הילודה שלו הייתה הולכת, הבת שלו יושבת ברחוב של צעירים היפים שלועסים גראס , הבת שלו יושבת ליד כנר ,גיטריסט רחוב לא נודע וחשוב.

ידעתי שמישה מרגיש גם אצלי את החורבן של הבית , ורק לכן הוא התיישב פה ופתח את פיו, מיכה מנגן הרבה שנים, מישה היום בן 27 וגר כאן במורד הרחוב,וטוב לו לנגן את העולם , בשפה שלו הייחודית ובביטויים שלו מישה אמר לי שזה מרטיט  אותו הענין הזה, הוא בא ויושב פה ומנגן ופורט לעולם את פניו, מצבי הצבירה של הנגינה שלו משתנים בהתאם לבריות שהולכות פה ברחוב, ולפעמים הוא אמר לי "זה אפילו לא נודע,באמת", לפעמים הנגינות שלו מתנגנות נוגות בלי שהוא שם לב" ישר שבאת ניגנתי עצוב ב, כמוך עכשיו" הוא אמר לי, ,שבאת ניגנתי עצוב כל כך עצוב, הרבה עצב הולך לידך ", מישה אמר לי.. וחקר ואמד אותי במבט שלו.והשפלתי תעיניים מתי שנמישה סיפר לי על אהובת הלב שלו שהפנתה לו עורף בקנוסרבטיון שזה מקום שאנשים חשובים מנגנים שם יצירות שכדאי שכל העולם ידע, כי זה תרבותי וחשוב, וצחקנו כל כך הרבה אני ומישה שהוא אמר את המשפט הזה, אמרתי לו שאני והוא לא נראה לי בפנים התרבות .. והצבעתי על מרצפות הרחוב ועל המסטיק שלי כדי לאושש את דברי. מישה אמר לי מוכה תימהון "והצחוק הזה.. בטח לא תרבות..," וצחקנו שוב, ומישה הלך לפני ופרט מעצמו וסיפר לי על אהובת הלב שלו שהפנתה לו עורף מתי שכל האנשים נגנו במקום ה כי חשוב שכולם מנגנים כל כך יפה, וככה המקום הלך ונעשה נורא בשביל מישה, ככה הקירות הגדולים והיפים שעוצבו באומנות נעשו מחניקים וצרים בשביל מישה,  ו מאז עוד ברוסיה מישה רצה לצאת למרחב ולנגן שם, מאז מישה השתוקק ממש לנגן במקום אחר, ,"ובארץ ]פה , מנגנים ברחוב ,אנשים מקשיבים, אנשים אוהבים "מישה אמר, "שמאז מה שקרה הוא מנגן הרבה שירים לאהובה שלו שבהלכה לו " וביחד עם השירים האלה הוא אמר ועשה הפסקה כדי לעכל את הדברים שלו ולהספיג אותם אל תוכו,הפה שלו רעד פתאום שהוא סיפר לי בהיסח הדעת כמעט בלי לשים לב על המהות הנסתרת שלו, הוא אמר לי שהוא מנגן שירים ופורט מהם את חייו וחיי אהובתו וככה ,ובו בעת הוא גם מתבונן באנשים כאילו היו שקופים ופורט לפניהם את הגרעין הפנימי של הנפש שלהם,  ושירים ומוסיקה, מישה אמר ," זה חיים שלי "ורכן אל הכינור  ואחז בה כל כך קרוב ואצר ואגר את ריחו אל תוכו.כל יום הוא קם , ושר ומנגן ומחבר וחובר, הפריטה שלו והנפש שלהם, האוושה המיוסרת שלו, המבט הזה שמביט ככה לעולם.

והצער הזה העמוק היסודי של הנפש שמשתקף רק למישה , הברית הזו שנכרתת כאן כל יום שעה שעה הצער שלו ושלהם והמיזוג הזה. שלהם שנוגע בקרקעית של הנפש.

ומשהו צווח בי ברטט ובאלם קול חיוור ועמוק  ויסודי  שחשבתי שהנה נגלה לפני עוד חזון עוד מיזוג. הצער שלו והצער שלהם,וככה בהיתי ברחוב ובאנשים ,ופרטתי למישה את מטרת בואי לתל אביב, ושחתי לפניו על אלעד, ועל הפוגרומים שניתצו את נשמתי וחרצו בה אותות, ומישה הקשיב ולא שת ליבו לכך שהוא החל מנגן , ומתרי הלב שלי והכינור שלו חברו לסיפור, ובניגון הזה של מישה היה חורבן אפל ,וקר, אבל בצבצה בו תקומה פלאית, ואלו היו רק נימים של תקומה מזערית, אבל בין פרצי הבכי שפרקתי בקרן הרחוב , היתה נהמה של אושר ותקווה אולי פלטתי שם את האושר המיוחל והמיועד לי לכשאקום מעל מרצפות הרחוב, וברחובות כל כך סמוכים לה מחכה לי ציפור הנפש שלי, והתמצית הכי פנימית שלי.

ומישה קרא לי את המחשבות ,ובין ניד ראש של שלום לנערה אחת ששמה לו ביריעה שטר של כסף גדול, בין  תודה שהוא אמר לאדם מבוגר, מישה אמר לי "בנימת שאלה ובתום ,"את הולכת לאלעד?" ונראה היה שהוא שם את יהבו על כך והוא מייחל כל כך שהאהבה לא תפסח על חיי, שלא אפנה לה עורף, שהיא לא תפנה לי גב,

והמבט הזה של מישה שכל כך חרד, והתום המבויש שלו, והמיזוג שלו והכינור והחיים שלא הובסו, אמרתי לו מישה .. ונעור בי רצון  לא נשלט לא סכור, ולהיות לו לאם ואחות ,  ברחוב שכבו בו האורות קדתי למישה באומרי לו ,אחי אתה מישה,"  

מישה השיב לי"אחותינו את היי לאלפי רבבה" האם מישה יודע מקרא ותנך? ועוד האם יש קשר ממשי בין הפסוק הזה לעצם המפגש שלנו?

 

.

אז אני לנוסעת בתל אביב  לעבר הרחוב של אלעד, כמו תמיד מאז שאלרם מת בצנחנים אני נאבקת לא לתת לשכול להתפרץ לצאת למקום שלא שייך לו, מזכירה לעצמי שאלרם מת ובלילה הוא ישוב אלי בחלום ואדבר איתו, אילו היו החיים מסך של מחשב ואני הייתי הצופה מבחוץ הייתי לוחצת על דליט ומוחקת את הזיכרון של אלרם למשך היום ובלילה הוא היה חובר אלי האח המקסים שלי, עם אמא הצלחתי לעשות את זה ,למרות שבזמן האחרון הזיכרון שלה מתרחק ממני יותר ויותר, אני נאבקת לשמר אותה בתודעתי את החיבוק שלה את תחושת ההגנה ,אבל הזמן מביא לי בכנפיו את השכול והיתמות גם לסף התודעה ,זמן מטומטם.

אלעד גר בשנקין עם שותפים הרחוב שלו הוא שביל ארוך ,זוגות זוגות של אופניים ניצבים בחזית כל בנין יש עצים סדורים שעומדים שם בשורה ,הערבוב הזה בין המראה הכפרי והחופש שמביא איתו הים של תל אביב מסחררים ומבשמים את האוויר פה אילו אני חושבת היו האנשים פה נוטלים את האוויר המשכר הזה ומערבלים את חיי הדת והאהבה אבל לא נראה לי שהאנשים פה עושים את זה,

אלעד פותח לי את הדלת הוא ידע שאבוא הוא אפילו לא שואל למה לא עניתי לצלצולים שלו,וברי לי שהוא חזה את זה שאני עתידה לבוא ,האינטואיציה בייננו תמיד הייתה מפותחת למן הפעם השנייה שנפגשנו בחברה להגנת הטבע ישבנו בחזית של הבניין אני הסתכלתי על האגם הקטן שבחצר ועל הדגים שקפאו בו בגין השלג שירד בירושלים אשתקד, וחשבתי איך בני האדם שחיים בטריטוריה מוגנת מעלימים את ליבם שמדובר שבטריטוריה משנית שגרה בתוכם ובכפוף אליהם.אילו היו בני התמותה אנושיים יותר הם היו מגנים על הדגים בגלל הקיפאון אלעד בדיוק הסתכל על זנב קפוא של דג שבצבץ משם וחרץ את משנתו שלכן הוא כרגע פעיל בעמותה. להגנת הטבע , הסתכלתי על השמיים ושאלתי את אלוקים בפעם האלף איך אוכל אני להתהוות נדבך בקיום העולם?

אז אני עומדת בפתח הדלת של אלעד, אלעד גר שם עם שלושה שותפים כולם מרוטי שיער היפים חיים חיי דרור עליזים ונטולי דאגות ,אבל אלעד כל כך שונה מהם הוא מנסה לעמוד לידם לנסות לשאוב מהם את הרוח הנושבת שלהם מעצם חיי הדרור אבל זה לא צולח לו ,משהו במהות שלו דרוך ורציני הוא מחפש את האמיתות שמסתתרות בכל דבר הוא זועק מרות ומשתומם על גזילת החירות של הערבים על המחסומים על האפליה על נטישת כלבים עזובים, שקשה לו להניח את עוולות העולם ולתת לחיי החופש והדרור לחדור אליו עד עומק היסוד, לכן קשה לו לפזז חסר דאגות בדיסקוטקים ולהפקיר באותו הזמן את היקום למגע נשמתו של השטן.אז אלעד אומר לי אהלן אמנה ופותח לי את הדלת. מסלק בשבילי כסא הצידה ,הוא לא מסתכל עלי שהוא אומר לי אני מצטער אמונה ואני יודעת למה הוא מתכוון הוא מצטער על אלרם לכן הוא ניסה להשיג אותי בטלפון בכל אותו הזמן. אלעד תמיד ידע בנבירה של התת מודע שלי עצמי מה מתרחש לי בחיים.

אנחנו שותקים, לאחר מכן הוא אומר שהוא תמיד היה איתי גם שזה לא היה נראה.הוא צריך להיות בעבודה בעוד כחצי שעה אבל הוא מציע שנלך  עכשיו , אולי ניסע לירושליים, שהיא איזור המחיה האולטימטיבי בשבילינו לפתרון סכסוכים פנימיים כאלה מן הסוג המגדרי..?

אנחנו נוסעים באוטו החבוט של אלעד האוטו שלו הוא גן של חקר לשוחרי צילום ואוספים תימהוניים יש שם הרבה מצלמות ואלעד מוכרח אבל ממש מוכרח אותם שהוא יוצא לטבע לחקור את טיבם ואורחות חייהם של בני האנוש ,כמו כן יש לו באוטו משקפות והרבה אוספים של קופסאות שימורים ישנות אני אומרת לו תצטרך להיות מסודר יותר בתור אנתרופולוג אתה יודע, אלעד מחייך.

בירושליים בשעת הצהריים אנחנו יורדים לליפתא הבתים החרבים במורדות שם מזכירים לאלעד את הבתים החרבים של הערבים ואת השלום שבושש מלבוא ,בי במפתיע הם נוגעים בשלום החרב בייננו לבין עצמינו בינינו לבין האלוקים ,אני מנסה כל הדרך    להחיל ולקחת את אמרת הכנף הפנימית של חשיכה , המיזוג הבלתי אפשרי שלה בין החשיכה ובין חיי היום יום, לכן אני פוסעת בזהירות בינות לעצים של הליפתא ,מתהלכת בזהירות על האבנים והסלעים ומזכירה לעלעד שאני והוא רוצים שלום ,ואם יש לנו את אותו החזון כל ההבדל הוא איך מגיעים לשם,כל ההבדל הוא בצורת ההליכה בניע ובזיע של כפות הרגליים ,הדרכים מצטלבות בסוף.

.כשאנחנו משכשכים רגליים בליפתא אנשים מסתכלים עלינו בעיון בדקדוק, גבר עם כיפה סרוגה גדולה ממש נועץ בנו עיניים מסתכל עוד הפעם ועוד הפעם בחצאית שלי ובראשו הגלוי של אלעד , אני שחה בלי קול שנכון שאין קשר.העיניים הכחולות של אלעד נדים לעברי בתהייה גדולה וביראה שאני פונה מזרחה ונושאת תפילה בשעת מנחה אל האלוקים. אני נושאת תפילה ובין לבין מגניבה מבט אל עצי התאנה ,בין לבין אני מייחלת לשלום הפנימי שלי ושל אלעד וברי לי שאלך בין הטיפות של הגשם , וברור לי שאוותר נרעדת תחת מבול של גשם חתרני שינסה להפיל את השלום ביני ובין אלעד ,וברור לי שנצעק אני והוא כמו חיות פצועות תחת עצמיותינו שאולי תרצה שוב ושוב להיוותר בנחלתה במגזר שלה וכל זה. אבל לשום רוחות פרצים עזות ככל שיהיו לא יוכלו לשמוט ממני את החזון את המימוש שלי שאני חושבת שטמון באלעד ,כי באלעד מסתתרים שברי רצונות שעשויים להתאחד עם העצמיות שלי ,ונכון שהרצונות שלנו כל כך ניגודיים לפעמים.

אני חוזה אותי מתהלכת בהתנחלות עלומת שם מקימה לי עוד ועוד קרוונים לא מורשים לא חוקיים,זרזיפים של גשם מסמאים את עיני שאני מדמה לראות מבעד לדמעות את אלעד רץ בגבעות שנישאות אלי מההתנחלות שלי,רץ בין הבתים של בני המיעוטים זועק מרות על הקיפוח והאפליה ,ומנסה לאחות ולשפר את אי הצדק.

וברור לי שמבעד למסך של הניגוד הזה העיניים שלנו מבקשות זה את זה ,והאהבה שמרחפת בחלל בייננו מעידה על המשמעות הפלאית והעמוקה שייצור החיבור בייננו. ובשלב הזה עומד מולי רצון עם נפח וקול ותנועה ורגשות,אני רוצה להתריס ולהגיף תריסים על המוסכמות הכוללות ולצעוק בקול שמשמעות ההתהוות שלי היא לצור יש מאין לחבור אל השונה והנבדל ולהיאבק על כך.

                          

 

                בשבוע שאחר כך זרחה השמש על העולם ואני ואלעד הלכנו לחוף ים נטוש החוף היה שומם ואמרתי לאלעד איך יתכן הדבר שאף אחד חוץ מאיתנו לא תר אחר פיסת חוף יחידנית גן עדן נסתר של אלוקים לשכשך בה את,רגליו? אלעד פולט ואומר שכל אחד מוצא גן עדן אבוד אחר נסתר של אלוהים,אני מביטה בחולות הלוהטים שמתפצחים לי תחת כפות הרגליים ומדמה לראות לאלעד בעיניים גרגירים של הוד והדר הוד נשמתי שפוסע איתו לכל מקום,

אני ואלעד פוסעים על החוף , הולכים הלוך ושוב ולא מוצאים מנוח לכף רגלינו הרהורי הנפש שלי נחבטים בי בעוצמה שאני מבקשת למצוא פיסת חול להניח בה את רגלי, אני תוהה למה גם אלעד לא מוצא מנוח לכף רגלו?

בסוף אנחנו מתיישבים איפה שהוא וילדה קטנה אחת משתובבת שם בעצלתיים ,היא מחייכת אלינו בגלוי ללא חשש אימא שלה אישה ממש מבוגרת בטח בת שישים מציצה אלינו מן הסלעים הגבוהים ,במרחק היא צנופה אל פיסת החוף הכמעט ריקה הזו, , ואיך לא שמתי ליבי לכך שיש פה עוד שתי נפשות שמשיבות את נפשם בימי הים ובחזיונו.?, לילדה קוראים אדמה השם שלה כל כך מתאים לה לצחוק הגחלילי שלה, מקורי ונובע ממנה ישר מן האדמה שלה מבטן הדברים, היא סופרת בשקדנות את הצדפים שבחוף היא אומרת לי ולאלעד שהיא בסוף תגמור לספור אותם ,אבל שהיא מגיעה לעשרים היא נעצרת, היא אומרת בפליאה עשרים זה כל כך הרבה ואני רק בת חמש.? ,  אני מחבקת אותה , ואז מתגלגל צחוק הפעמונים שלה\. והיא כל כך משתוממת עצם התימהון פוער את ליבה שמחה ,השמחה שבעניין שיש ביקום דברים שהם כל כך עצומים לא נתפסים, אני משתופפת  לצידה כמו חית בר אני מרחרחת אותה ויש לה ניחוח של טבע ושל אדמה ושיער זהוב ומסמיק היא מתמזגת בגוונים הזהובים של השמש שנמוגה בהדרגה לתוך הים.

אלעד יושב והרגליים שלו כמו גזעים של עץ חפרו להם מעצמם בורות בתוך החוף של הים ,הוא יושב בתנוחה עוברית משהו ובוהה בשמש שכמו בוהה בנו במבט מעורפל והולכת ונמוגה אל תוך מחר אחר, אני עונדת את השרשרת שלי דמוית הצדפים ,   ובחלל שלי ושל אלעד מתערסלים צדפים שנשרו רק עכשיו מן הגלים הם כל כך טבעיים הם כל כך מוחשים ואמיתיים ואני ואלעד מפחדים להסתכל לתופעת הטבע הזו בעיניים ,אני ואלעד  מנסים עוד קצת להישאר בטריטוריה שלנו ובנחלה שלנו ויש את הראש הגלוי שלו ואת החצאית שלי , ההתנחלות שלי ותל אביב שלו ,ומנגד כל כך ברה וקימת נצחית לא ניתנת להשאלה ולשאילה האהבה מרטיטה ועומדת ומחכה פה בשקט ,ופועה בהמיה רכה כזו שנתאזר מעל ההבדלים ונאצור אותה אלינו,

הצחוק של אדמה כל כך שורשי אמיתי ונכון ומפזר את ענני הספק והשאלה , אני בונה בשקדנות ארמון בחול ואלעד מצטרף אלי בשקט , וגומות קטנות ניבטות שם בתוך הארמון הגדול והנישא, ויש גומות גדולות כמו בורות פעורים שאני ואלעד יוצרים מבלי משים שעה שבוהן שלי פוגשת בבוהן שלו ואגודל ואצבע מתאחדות.

מאי שם מגיחים פתאום שני גברתנים שנראים לי גם דעתנים ,אבל בניגוד לסברה הפנימית שלי הם מתחילים פתאום להתדיין מהוססים נבוכים, הם שוקלים לשחות בחוף הזה או לא? הגדול יותר מצביע על שלט אדום שכתוב עליו השחייה אסורה ,ומתפקעת מבעד לאחיזה היציבה של כפות הרגליים שלהם בים משהו מהוסס לא נודע, הם שזופים כל כך אלעד הידיים שלו עדיין טוות שבילים בארמונות שבנינו בים ,לוחש לי שנראה לו שהם התפשרו בניהם על איסוף צדפים במיים הרדודים,, בשולי החוף הם אוספים לאט לאט צדפים ,וכמו קרניים של אור בוקעות מהם שהם מצייצים בקול שהנה מצאו עוד צדף ועוד אחד , העיניים שלי ושל אלעד כמו נקרעות לרווחה לעומתם ,איך שמתפצחת מהם ובוקעת מהאחיזה האיתנה והחומות ילדותיות כבושה או שהיא לא כבושה?,

ומבעד לחומות הגדולות והפסיעות הגדולות של התורה שטוו החוקים בליבי אני ואלעד אוחזים ידיים מבעד לשביל האחרון של הארמון שלנו, אני  מוכרחה להרפות מידו,ומייסרת אותי התחושה והידיעה של המרחק של החיץ, ובחוקי התורה ארוג לי איסור וחיץ וסיג לחוש את חום היד שלו.

,ובמראה של אדמה והאחיזה שלה ביום שנגמר ובחזיון של הגברים ילדים האלה שנח מולי ,אני ואלעד נשבעים אמונים, אלעד אומר שהאירוסין יהיו רק המראה החיצונית למה שקרה פה היום ,אני בוכה כמו מטורפת שעה שהשמש נמוגה לתוך עולם אחר,הכול נע ממולי הסלעים המשוננים שבחוף היונים הלבנות שמנסות למצוא פה מעט מזון

,הגלים מתנפצים בקול רעש מחריד ושליו כאחד, שאני מוארת בברק של הידיעה בה נלחש לי כי האהבה היא הקרקע והיא המשמעות עליה אוכל לפסוע כדי למצוא את סוד הקיום שלי.

אני טובעת באלעד בפרטים קטנים והרי משמעות את המוות של אמא של אלרם ושל איתי ,בדמעות שליש אני פורקת לעומתו את העזיבה החטופה של חשיכה , והשמש כבר מתה מזמן והכוכבים נוצצים שעה שאלעד אוסף אל תוכו את האחרונה שבדמעותיי.

 

 

מאת

שרית

שמי שרית באתי מתוך סופה גדולה,אני מדדה בפסיעות קצובות וחרישיות לתוך עולם אחר. מתרחשים אצלי המון פכפוכים של מימי החיים. אצלי המיים בוחשים בקול שאון. תמצאו את הסיפורים הכי בלתי מוסברים שקרו בתולדות ימי ההסטוריה. סיפור חיי המטורף ייקרום פה עור וגידים לעינכם. כן אז לבנתיים היו שלום יקיריי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.