בת של מלאך

הבית שלה אפלולי וחשוך. היא לא נוטה לפתוח את חלונות ביתה לאור היום, לפעמים היא מסתכלת נבעתת ולא מבינה מאיפה צצים להם חדשים לבקרים קורי עכביש גדולים ומפותלים. היא בת עשרים ושבע, דקת גזרה, עיניה תכולות וגווה קצת שחוח ונע ברעדה כמבקש להסתתר וכאילו רובץ עליו איזה סוד נורא שיכול להמיט עלייה קללה וחרפה.

בשש וחצי בערך היא קמה כל יום לאחר מנוחת צהריים ארוכה. נועלת את נעליה, מיטיבה את כיסוי ראשה, ויוצאת אל חצרות שכונתה, שכונת מאה שערים. שעות בין הערביים קסומות עבורה ומרעידות מיתרים ונימים נשכחים בליבה, היא פוסעת חרש בשכונה מביטה בחלונות הנפתחים, בנשים הניבטות משם תולות בגד ועוד אחד, מחזקות אטב מט ליפול. היא פוסעת ולעיתים נעצרת, מתיישבת על שפת המדרכה, ומקשיבה לפעימות ליבו של עוברה. היא בהריון עם בטן עדיין לא גדולה מאוד, אולם די גדולה כדי לחוש איזו שהיא תחושת גאווה פעוטה שהיא מניחה לה לנוע ולזלוג בחופשיות בקרבה ולהנץ בעיניה. היא יכולה להשיר מבט אל שכנותיה, דיירות הרחוב המקביל, לאמור להם בעיניה הנה אני ממלאת את תפקידי בעולם וגם אני אכן עתידה ללדת ילדים לבעלי. כי עברו ארבע שנים מאז נישואיה ובטנה לא הנצה דבר, אבל ביום אחד כשבושש המחזור לבוא עלתה בה פתאום הארה כזו של ידיעה גדולה והיא ידעה שניסיונותיה צלחו והנה נרקם לו בלאט ולאט עובר בקרבה. היא הרגישה שהנה התגשמו תקוותיה, וחלומה הגדול להיות אמא מתחיל לרקום עור וגידים.

בדיקת ההיריון שלה אכן אשרה את תחושותיה, על ערכת הבדיקה סומן פס אדום שפירושו חיובי, את אכן בהריון. לא הייתה מאושרת ממנה כל אותו היום. לבעלה שהגיע בשעת לילה מאוחרת מבית המדרש היא שחה בהתרגשות את הקורות אותה, איך גילתה שהיא בהריון ונורא התרגשה וכו'. הוא הסתכל עליה ואחר כך חבק אותה בהתרגשות הולכת וגדלה. אושר, מאושר, הוא חזר ואמר, כבר נורא פחדתי הוא שח לה בגילוי לב, ארבע שנים של צפייה ואיין, מה יהיה? אמרתי בקרבי, הלא לשם כך התחתנו להעמיד זרע של קיימא ומצוות פרו ורבו, הוא המשיך לדבר מצטט פסוקי תורה ואמרות חז"ל, אבל היא פרשה ממנו והלכה לנוח ולבהות בתקרה כדרכה. היא שוב נזכרה בבית החולים לחולי נפש בו שהתה למעלה משנה. איש לא יודע מכך, אמה ספרה לכולם שהיא נסעה לחו"ל, לסייע לקרובת משפחה חולה, אבל האמת היא שהיא חלתה במחלה שקוראים לה בשם רפואי משהו "פיצול אישיות". אישיותה התאיידה ושוב נבראה מחדש, היא החליפה גוונים וצבעים. היא כל כך התביישה בזה, לאף אחד אסור היה לדעת מכך, "אם היו יודעים היו קוראים לה משוגעת והיא הייתה נשארת רווקה נצחית", לא שזה היה ממש איכפת לה.

היא פשוט אהבה את בן הרב מגיל שלוש עשרה, וידעה שלא תוכל לאהוב לעולם איש זולתו. אבל היא רצתה להיות אמא. בבית החולים ספרו לה שאפילו בשעות הקשות ביותר שלה, שעות שבהן לא הבדילה בין יום ללילה, התבטאה משאלתה זו בדרכים שונות. הייתה מאמצת אל ליבה חפצים מזדמנים, וקוראת להם הילדים שלי, הייתה רודפת אחרי גורים פעוטים בחצר בית החולים מבקשת לתת ולמלא בחום, אבל היא עברה את התקופה הזו. הגם שהייתה הזויה לחלוטין היה בה איזה שהוא מוטיב חיובי, היכולת לפעול כרצונך בלי לתת דין וחשבון לאף אחד, הפורקן, הדרור ליצרים חבויים ולא נודעים.

היא נזכרה איך צרחה וצחקה חליפות שהסתכלה בשקיעה וחשבה לעצמה איך השמש נפרדת מהעולם ולאט ויפה נעלמת אל האופק, זה כל כך ריגש אותה שהיא צחקה ואחר כך צרחה, כדי לזעוק לעצמה שחוותה התפעמות כלשהי.

גם היום לפעמים היא מסתכלת בשקיעה, בצבעים המתערבלים בשמיים ורוצה לצעוק, היא פשוט מתרגשת. אבל מה? לא היא לא תעשה את זה. היא נשארת דמומה, סוכרת פיה באלם, אסור לה בתור אישה בריאה בנפשה, נשואה לתלמיד חכם ויפה תואר לצעוק סתם. מה, היא משוגעת? גלגלי המוח שלה מרצדים בבעתת פתע שהיא מדמה בנפשה קולות רמים או מהוסים שקוראים בה משוגעת.

היא עצמה לא סוברת ככה, מוחקת מתודעתה את נבואות הזעם הקדמוניות. היא לא משוגעת, מה פתאום, מעולם לא הייתה.

אפילו בעלה שאוכל וישן איתה תחת קורת גג אחת לא יודע מאומה אודות עברה שאוכלס במחלות נפש, שבו נמצאה בבתי חולים פסיכיאטרים.

תחת זאת היא מנסה פעמים רבות למלא את תפקידה כרעיה בישראל בצורה המוצלחת ביותר. קמה בבוקר כשעוד בעלה ישן וטורחת ומכינה לו ארוחת בוקר מופלאה. ביצים ירקות ושאר מיני אוכלים. כל כך היא טורחת עבור הארוחה. כמה דקות לפני שהוא קם היא מתלבשת בזריזות אל מול המראה, ובאה ויושבת לידו, מסתכלת עליו אוכל, "אשת חייל" הוא חוזר ואומר לה. "אישה נפלאה, רעייה מיוחדת את אלישבע".

"ותיכף יהיה לנו תינוק?" הוא צוחק ושואל וקובע עובדה.

והיא מסתכלת במפה המאוירת באפרוחים ושברי ביצים וממלמלת "בטח" במבוכה. כל כך נעימים לה ומרפדים דבריו אודות האימא שהיא עתידה להיות.

לפעמים היא תוהה אם יקיצתה המוקדמת נועדה מראש רק להשביע את רצונו, לשמוע אותו מדבר בשבחה. אחר כך הוא מתלבש ומתארגן בזריזות. מאחל לה מן טוב למדני משהו, אחד כזה ששפת לימודי הגמרא נשזרת בה משהו, ואז הולך לשקוד על תלמודו בבית המדרש.

ימים כאלה יש לה לעיתים, ימים בהם היא אכן מאמינה שתהיה אשת חיל ואם למופת. והתרגשות נוגעת ויוצרת פקעות לא מוסברות בבטנה.

אבל יש ימים בהם מאפילים פחדיה וחששותיה על יופייה של שמש הבוקר, היא מפחדת שלא תוכל להיות אמא טובה, היא מפחדת לקוות לייחל, ולבסוף להניח לתקוותיה להתנפץ אל סלעי המציאות.

היא סופרת שלושה שבועות ואחר כך עוד שלושה. כל שלושה שבועות היא הולכת לביקור אצל הוריה, אביה ואמה מסתכלים עליה כאילו הייתה שקופה. לפעמים נדמה לה שהיא נורא שולית, ובעיקר הם אומדים את רוחבה של הבטן. איך מתקדם ההיריון? תוהה אמה ומעמיסה עליה עוגיות ומיני מאפה כאילו מקווה לרומם ולטפח בכך את בטנה.

כך חולף הזמן חודש ועוד חודש, כל יום שעובר מקרב אותה לרגע בו תוכרז קבל משפחתה ושכונתה כאמא.

בחודש החמישי ועוד יום היא פסעה לכותל המערבי, משכונת מאה שערים ועד הכותל היא הלכה, פוסעת עקב בצד אגודל, השעה הייתה שעת בין ערביים, הרוח שחקה וירדה מצמרות העצים ועד לעלעלים הכי קטנים שבעץ. היא פגשה שני כלבים נטושים ביציאה משכונת מאה שערים, וזה היה נראה כאילו הם עומדים שם תוהים מפחדים להיכנס. עמדו כך בלי נוע, ורק ראשם המורכן וזנבם השמוט, הפראיות בעיניים ספרו לה שהנה מה שקרוי בלשון העם כלבים נטושים.

היא רכנה ליטפה אותם שוב ושוב אחר כך היא הלכה במיוחד לחנות הקרובה והעמידה להם שתי צלחות עמוסות באוכל. עמדה מסתכלת בהם אוכלים, מחייכת חיוך מסוכך כזה, כאילו מנסה כבר עכשיו לממש את האמהות שעוד לא נולדה בה.

עבר שם איש גבה קומה, איש שנראה חשוב עם מזוודת עסקים ושיער מקורזל. עבר מסתכל על הכלבים שאוכלים מחייך לעצמו ברוך.

היא צפתה בחבורה של ילדים שעברו שם תרים אחר אבנים לידות אותם על הכלבים. היא צפתה בהם מתרחקים, רואים אותה ניצבת מאחורי הכלבים האוכלים. היא המשיכה ללכת במעלה הרחוב פונה ימינה ושמאלה מנסה להביט ולהיטיב את זיכרונה איה הדרך הכי קצר להגיע אל הכותל? היא פנתה והלכה דרך השוק הערבי שהיה עמוס לעייפה ברוכלים ורוכלות שהסתכלו בה בעיניים כלות, מפצירים בה לקנות מסחורתם.

המשיכה ללכת וכבר בקדמת השבית המוליך אל הכותל ניגרו מעיניה הדמעות. "אלוהים", היא אמרה לו, "תן לי את הילד כשאני בריאה ושלווה. תעשה שלא יפרצו בי מעינות הנפש הנכזבים".

"תן לרך הנולד אמא שתחליף לו טיטולים בבוקרו של יום ותשיר לו שירי ערש בשעות בין ערביים". אחרי משפטיה אלה שקט בה משהו. ידיעה פנימית הבהבה בה שלאמרות אלו שלה היא שרכה את רגליה ובאה עד הלום.

היא חזרה הביתה והתאכזבה לגלות שבעלה עדיין לא חזר מהישיבה, צלצולי הטלפון שלה הושבו ריקם וצלצול אחר הפר פתאום את הדממה, מבעד לעינית היא יכלה לראות בחור גבה קומה עם שיער מתולתל. עיניים ספק ירוקות ספק תכולות. לימים תיזכר שמה שהניע אותה לפתוח לו את הדלת ללא שהיות ובתזזית ופרץ של סקרנות מטורפת, היה הצורך להביט לו בעיניים לחרוט במוחה במדויק את הצבע, כחול או ירוק? הוא הסתכל עליה וחייך מתחת לרעמת תלתלים ובפנים שזופות.

"שלום, גברת כהן?"

"נכון" היא אמרה ובקולה הסתמנה תמיהה.

"יש פה חבילה עבורך. תוכלי לחתום?" הוא שאל ומיד נכנס, משך כסא והתיישב.

"כאילו הוא פועל על פי אותות מוסכמים וידועים זה מכבר", היא חשבה. והיא, עיניה נחות עליו, שואלת ממתי לעזאזל ידועים לו האותות בכלל, ולמה, ולמי הם מוסכמים?

היא חתמה ורעדה לה היד כשפקעות התרגשות לא מוסברות השתוללו לה בבטן.

ישב ופרט מעצמו את סיפור חייו בכמה משפטים לא מחייבים לגמרי. בן עשרים וחמש, סטודנט, אחרי טיול בדרום אמריקה. היא לא ממש הקשיבה לו, בוהה לו בעיניים, חורטת את רישומי פניו בתוכה. איש בשורה שלי, נלחשה לה בלב לחישה מהוסה. "אוהבת, התאהבתי?" היא בהתה בו בתמיהה.

הם חייכו זה לזה והוא חשב כמה שהיא נראית נדירה ומיוחדת, ספונטאנית ומרגשת. "אני אלך?"הוא שאל קבע לאחר דקת דומיה שהתארכה פתאום.

"חכה רגע", היא קראה אחריו, "אתה איש בשורה בשבילי, אתה עתיד לבשר לי משהו."

"מוזר לאמור", היא הצטחקה פתאום. כשהדלת הוסבה וסבה על צירה.

"אבל… נו טוב, מעניין". היא הסתכלה בו, והעיניים שלה אמרו לו "אל תלך בבקשה".

אבל הוא רק רכן וכתב לה על פיסת נייר מזדמנת את מספר הטלפון שלו.

היא נאנחה בהשלמה וברטט נכסף של תוגה, היה לה ברור שזה קשור איך שהוא ללידת התינוק המתקרבת ובאה. "יש איזו בשורה שכדאי לי לדעת שקשורה ללידת הילד שלי?" היא חשבה, ועוד תהתה לעצמה מה גורם לה להאמין שהוא איש בשורה בשבילה? אבל כבר מזמן למדה לסמוך על תחושותיה אלה.

ככה חלפו עוד שלושה חודשים, ובחודש השמיני היא שוב יצאה אל העיר העתיקה משאת הנפש שלה. היא טיילה סתם בעיר העתיקה. עבר שם זוג שכרע והביט זה בעיניו של זה. היא הסתכלה עליהם וחשבה על ערגתה שלה האימהית לתינוק שלה, חשבה עד כמה גדול ומגוון מאגר הערגות בעלם ואיך בסופו של דבר מולידה הערגה של גוף לגוף בשר לבשר את הערגה לפרי הבטן גם שהוא עובר.

נוגעת קלות בבטנה מחייכת למן ידיעה פנימית ונחבאת שהיא והעובר שלה מחכים באיזה שהוא מקום ליפול זה לזרועותיו של זה. הזוג שעבר שם התלטף בחשאי הם פסעו חבוקים מציגים לה את גוום, והיא דווקא התאוותה להסתכל לאישה ההיא בעיניים לנסות ללמוד על האהבה שלה, על הערגה הפנימית שלה. לנסות לספר לה במבט עיין מעומעם משהו על כמיהתה שלה.

היא פסעה בשוק הערבי חוצה את שער יפו, ריח הלחם שם הכה באפה מפזר ניחוח של חום ושומשום. היא לא קנתה, ללחם שערבים אופים קוראים פת עכו"ם. עברו שם נזיר ונזירה ונעצרו ליד דוכן הפיתות, האישה קנתה פיתה גדולה ואכלה ככה בו במקום ללא עכבות ומשא של חשש, שלוש נגיסות גדולות ובריאות.

שרשראות הצלבים שלהם התנדנדו קלות למשב רוח קל ובלתי נראה. הנזיר ראה שהיא מסתכלת בהם וחייך אליה לשלום. ומיד עלה בראשה חיוכו של תינוקה שעדיין לא נחנך ובא אל העולם.

"איך תחייך ילד שלי?" היא לחשה לו. תחשוף שיניים לעולם כפורש זרועותיו אל העולם? או אולי גומת חן קטנה ומסתורית תחבור אליך כשתחייך? היא נאנחה בהשלמה בדיאלוג פנימי איך כל דבר חיוך, משב רוח, עלה נודד, מזכירים לי אותך גולם של פרפר פקעת של סתוונית, ואיך העולם לא חשף אליך את פניו עדיין.

משהו בה נאנח כשהנזיר המשיך והסתכל בה נועץ בה עיניים ירוקות וגדולות.

מה רוצות העיניים שלו לספר לי? היא רצתה ללטף לו את הפנים פתאום ולא ידעה למה. אדוות של גלי ים ורטט של בין ערביים קריר התגנבו אליה בחטף כשהיא הסתכלה עליו, מן משיכה ללא נודע הזה שאתה מסמל? היא שאלה אותו בלי מילים.

אחר כך היא פנתה משם בבעתת פתע "נשואה וכמעט אימא"… היא חשבה נרעדת משהו.

מרחק עשר דקות הליכה מהכותל היא נעצרה וחייגה לבעלה. "בוא אהרון" היא אמרה לו "לא מסוגלת יותר".

הוא בא אחרי שלוש דקות באוטו הכחול החבוט והם נסעו הביתה בשתיקה.

היה ברור מאוד שבעלה מבין את השעות והימים הללו בהם מנסה התינוק שלהם להגיח לעולם. הייתה שם ידיעה שזה נכסף וקרוב.

בעלה החנה את האוטו מול הבניין המט לפול שלהם. עוצר את האוטו בחריקת בלמים שמימיה לא שמעה. ממש נכסף להציע לה את זרועו להתלות בה עד מגעה של שמיכתה הנכספת. אבל לא מציע. בשכונה שלה מגע מכוון או אקראי של איש באשה גם אם הם נשואים הוא חטא חמור לאלוקים.

לכן הסתפק בעלה בלחישות עידוד קצובות ומלטפות "לאט לאט אשתי את יכולה לעשות את זה".

"בקרוב תלדי ואז תרגישי טוב יותר".

הוא המשיך פוסע לצידה אט מנסה לצבוע לה את העתיד הקרוב ורוד ומחויך.

הם עלו סוגרים אחריהם בלאט את הדלת, ואז זה קרה בפרץ של זעקות אימים ופחד שלפת אותה. "אהרון", היא אמרה לבעלה. צווחה נוקבת ומהדהדת, ואז השתטחה על רצפת החדר. "הצירים", אמר בעלה קר רוח ויציב כתמיד וחייג לאמבולנס שבא כעבור שלוש דקות בדיוק. הזריקו לה משהו, היא לא זוכרת מה, אבל דמויות ומצבים היטשטשו למול עיניה. רק היד של אהרון הייתה יציבה ובטוחה, ידו בתוך ידה, שעה ששעט האמבולנס ברחובות העיר בדרך לבית החולים.

כעבור שמונה שעות ושלושים שניות הניחה האחות בזרועותיה את הילודה.

"זו ביתך "היא פסקה למולה מחויכת .

היא הסתכלה בה נדהמת. ראשית כל הכתה בה ההבנה שזו בת ולא בן. "נו טוב", היא חשבה בהשלמה מאמצת את התינוקת אל מיטתה העטויה לבן בבית החולים.

התינוקת בכתה רכות וזה גרם לה לרטוט באושר. זו הייתה הפעייה הראשונה שלה.

אבל אז פתאום זע בה משהו, העולם נע במעגלים סביבה, היה נדמה לה שאנשים צוחקים אליה, אנשים זקופי קומה האדירו בנוכחותם את המקום אבל היא צרחה בלי לחדול רומסת את המצבים וההוד שקם ונפל לה מול העיניים, והאחות הלבנה באה מיד ולקחה את התינוקת. "אני לא יכולה… לא יכולה" רוטטת וסמוקה…

האחות גוצה חולמנית משהו התערטלה ממקום עומדה והזעיקה ללא שהיות בכלל את הפסיכיאטר הראשי.

"תקשיב" היא לחשה לו בקול ואחר כך בצווחות. "אני מלאך"… מרגישה שהשמיים נופלים עליה. הכול היה כל כך לא מציאותי. בצד עמדו ההורים שלה, אמא שלה בשביס הלבן המפורסם שלה ואבא שלה בחליפה וכובע בצבע שחור. "אני מלאך" היא חזרה ואמרה, "קח אותי מפה" פונה לפסיכיאטר מעפעפת בעיניה.

ניסו לדבר על ליבה והגיונה, אמא שלה חיבקה אותה ודנה איתה על משמעות המגע, "למלאכים אין בכלל גוף".

אבל אלישבע כבר לא השיבה למאום, לא לקריאותיהם הדאוגות של הוריה ולא לשיחות המוטיבציה הקלילות והרציניות של בעלה, של "קומי אלישבע עוד עתיד גדול מצפה לנו בחברת הילדה".

אחרי יומיים של שהיה בבית החולים, לקח בעלה את התינוקת הביתה.

"איך נקרא לילדה אלישבע?" שאל אותה בעלה ביום הרביעי ללידת התינוקת. מעורפלת השיבה לו אלישבע "ברכה".

"בשבת בבית הכנסת תקראו לה ברכה שתביא הרבה ברכה לעולם".

ברכה? יכול להיות שאת באמת מלאך? צחק שאל בעלה מנסה להרעיף ברכה וטוב על העולם?

אבל אלישבע השיבה לו במבט מזרה אימים על קול צחוקו הצוהל.

"אני מלאך" היא סננה מקפידה ללבוש רק לבן ומעיזה ומבקשת נעליים לבנות ואפילו מגבות לבנות.

יכול להיות שזה פיצול אישיות? נד בראשו הפסיכיאטר מששאלו לדעתו הוריה של ברכה. אבל מעולם עדיין לא ראיתי אדם שהתפצל למלאך.

והיא מה היא יודעת. בטוחה במיליון אחוזים שהיא מלאך צחור כנפיים, לא מסוגלת להיות היא עצמה. אולי לכן היא מלאך?

היא פונה לחלון ומסתכלת בשכונה ובילדים המקפצים ברחובותיה ואחר כך פונה חזרה מעם החלון וחוזרת לשכב ולבהות בתקרה. מאז צאתה מבית החולים היא שוכבת בבית במיטתה העטויה לבן של מלאכים ובוהה בתקרה המתקלפת למול עיניה, בעלה נכנס פתאום הביתה, צליל טריקת הדלת ומשב הרוח שנלווה אליו נושאים עימם את הידיעה שזה מוכרח להיות הוא.

הוא נכנס וכדרכו בלי גינונים פותח את דלת החדר שלה, מסתכל עליה שוכבת בוהה בתקרה.

אחר כך הוא מסתכל על ארון הבגדים שהיא צבעה לבן ומזדעזע. "גם את ארון העץ המשובח הזה צבעת לבן"? נשימתו נעתקת ועיניו מתעגלות בתימהון מושלם.

היא טורחת ונושאת אליו את עיניה. "מלאכים בלבן" היא ממלמלת שוב ושוב תשושה ועייפה.

היא שוכבת במיטה שלה, הבית הלבן, הטיח המתקלף, הכול רוטט ונע מול עיניה.

היא יכולה לשמוע מהחדר הסמוך קולות בכי חלושים ועוד לשמוע את הקולות הלוחשים והמהוסים של בעלה אל התינוקת. "נומי ילדתי" וכיוצא באלה. גואה בה פתאום רגש עז של הכרת תודה אליו ואל פועלו.

איך הוא לוקח את כל האחריות על עצמו? היא חושבת מתפעמת. היא רוצה לחבק אותו בפרץ של הכרת תודה אבל בגלל שדי ברור לה שהיא מלאך עכשיו היא דוחה את מחשבתה זו על הסף, לא מסוגלת לחבור אל בני האנוש פנים אל פנים לב ללב אדם לאדם.

ככה חלפו עוד יומיים בהם הדהדו באוזניה שעות רבות פעיותיה של הילדה שלה אל העולם. ימים בהם היא התכנסה בתוך עצמה ובתוך המיטה שלה. הימים היו ימי קיץ והיא התעטפה בשמיכת פוך עבה, מנסה להיטיב את שולי השמיכה, לאטום את אוזניה לקול פעיות הילדה שלה.

בעלה היה עומד לעיתים על סף הדלת שלה, מביט בה ומשתהה ארוכות, אוחז בידיו ארוחת בוקר או צהריים לפי הצורך, והעיניים שלו הירוקות היו בוחנות אותה ארוכות מנסות לפענח את חידתה. מנסות להעז ולהיכנס לתוך גרעין הנפש הנחבאת שלה.

הוא היה גבר גבה קומה יציב ואיתן וכל כך הרבה פעמים מאז שנהפכה עליו אלישבע אשתו למלאך הוא חווה רעידות גדולות ועמוקות, קירות הלב שלו נרעדו שוב ושוב כשצווחה ונשאלה בו השאלה אל רעייתו "מה גורם לך לחשוב שאת מלאך?"

אתמול בלילה למשל כששכב לישון בספה בסלון בגלל שאלישבע אמרה לו שלא כדאי להפר את חרדת הקודש של המלאכים. הוא ניהל איתה דו שיח דמיוני ונוקב "את לא מלאך" הוא אמר לה, "למה את בורחת אלישבע"?

והוא יכול לשמוע אותה לוחשת לו "אני כן מלאך", אתה אינך יכול להרגיש זאת, אבל אני כן.". "אני מלאך בגוף של בן אנוש".

וכבר מתערבלים אצלו המשפטים שלה בחלום ובמציאות והופכים עצמם לפקעת גדולה של חידה ושמה אלישבע.

והיא עדיין ישנה וערה לסירוגין ותמיד חוזרת ואומרת לו שהיא מלאך. והוא זוכר רגע שבו הוא ממש תהה אם היא אכן מאמינה במה שהיא חוזרת ואומרת. יכול להיות שהיא משקרת לעצמה? הוא תהה, ואם כן למה?

אחרי יומיים בהם היא התמזגה עם המטה שלה ועם טבעה החדש בתור מלאך היא חשבה שאולי הגיע הזמן בו תפרוש כנפיים ותטייל קצת בעירה. היה יום שלישי והמחשבה הזו חלפה במוחה בדיוק שחדרו קרני השמש הראשונות אל חדרה והנצו אליה דרך הוילון הלבן שלה.

קמה פותחת את דלתות הארון שלה, מתלבשת לבן, ברקע התנגן קולו הלוחש של בעלה אל התינוקת קול שעכשיו נשמע באוזניה קסום ובעיקר מפליא איך היו חי את העולם העכשווי? היא תהתה לעצמה בפליאה ובו ברגע ניסתה להשקיט את המולת הלב שלה למול קולותיהם של בעלה וביתה. מסתכלת בהם בעיני רוחה והופכת בהם בדמיונה כמו שני מלאכים הפועים זה לזה. "מלאכים לא פועים" היא אמרה לעצמה פתאום וצחקה.

בו ברגע סבה הדלת על צירה " למה את צוחקת"? ניצב שם בעלה. בעיניו הסתמנה תמיהה ופיו תבע תשובה.

היא התעצבנה, "מה איכפת לו למה אני צוחקת" היא חשבה פורצת את דלת החדר שלה ואחר כך את הבית בסערה.

בעלה ניסה ללא הצלחה ללכוד את אוזניה. "אלישבע" הוא לחש רכות, אחר כך קשות, לבסוף הוא ממש צעק לה מעם המרפסת שתחזור. "לאן היא הולכת"?

אבל היא פורצת החוצה רצה עמוק וחדור אל הרחוב הראשי בשכונת מאה שערים. עוקפת בתים וחצרות. רצה ותוהה לעצמה פתאום אם ככה רצים מלאכים. מהר ובלי דעת.

לפתע היא נעצרה ליד הבניין הכי ישן ומט ליפול בשכונת מאה שערים.

קולות של גבר ואישה מתמזגים ביחד קוראים את שמה בעננים של כמיהה ותמיהה, "אלישבע" שוב ושוב. היא מסתכלת ותרה אחר הקריאות האלה, השביס הלבן שלה מתנופף כשהיא רוקעת ברגלה ותודעתה מתחבטת.

בסוף היא מבחינה בהם מנופפים לה מקרן הרחוב, בדיוק בעת המשבר הגדול של חייה היא ראתה את בן הרב שאותו אהבה מגיל 13 וידעה שאהבתה זו לא תמומש לעולם, ניצב שם בקרן הרחוב הוא ואשתו הצעירה שהייתה חברת ילדות שלה. "אלישבע", היא אמרה, "מזל טוב, שמענו שיש לך תינוקת".

אלישבע מלמלה משהו, וסדקים של מילים שברי זיכרונות איימו לפרוץ אצלה במחול מטורף.

חברה שלה ואשת אהובה המיתולוגי המשיכה לפרוט שאלות, ואלישבע המשיכה לענות מבלי משים ודעת. מכושפת לנוכחות בן הרב מתאווה למשוך את אהובה המיתולוגי אל ביתה לדבר על ליבו יום וליל, רוצה לכבוש אותו תחת עיניה, לא להעתיק ממנו את עיניה אף פעם.

אבל תחת זאת ממשיכה ומספרת לחברה שלה על התינוקת, על בעלה, על שעות הלידה, מייצרת דברים שלא קרו, לא יכולה לעזוב את המקום. אבל פתאום היא כורעת לא מסוגלת, מתנצלת שהיא נורא ממהרת רוצה להיפרד, ובן הרב עם העיניים התכולות שלו והמצח המהורהר, אשתו עם השביס הפרחוני והבגדים התכולים והאדומים, מסתכלים עליה בדאגה.

את בטוחה שאת בסדר? שואל בן הרב ומעיניו נשקפת דאגה. אולי נלווה אותך? שואלת אשתו. לא תודה. היא קוטעת אותם, תשושה כ"כ מן המאמץ שלה להסתיר את רגשותיה, לא לבהות ארוכות לבן הרב בעיניים. לנסות לדבר כאחד האדם כשאת רואה את חברת הילדות שלך פוסעת לצידו של אהוב ליבך משכבר הימים. ושאותו אף פעם לא שכחת.

היא פנתה משם במהירות ואז חזרה קדורנית והביטה בהם הולכים יחדיו, עקבה אחריהם עד שנכנסו לבית לבנים גדול.

יושבת שם שעות אובססיבית לראות אותו, מתמלאת ברגשה לשמע המית הלב הגדולה שלה, זאת שכבר דהתה בה, מתמלאת המולה בתוכה להרגשה המוכרת והנושנה של האהבה הגדולה שלה והבלתי מתכלה לבן הרב. היא ישבה שם מוסתרת בעץ גדול ורב עלים שעמד סמוך לבית, עד שראתה את בן הרב יוצא את הבית אז יצאה ממחבואה, פוסעת אחריו במהירות לא מעזה לפנות אליו לזעוק את רחשי ליבה, מעולם לא העזה לבטא באוזניו דבר מהמתחולל בקרבה.

חוזה בו פוסע נמרצות לעבר בית הכנסת ומהלכת אחריו.

השמש כבר נטתה לשקוע והמון רב של יהודים התקבץ לתפילת מנחה.

בזמן שהיא הביטה מרחוק בהמולת התפילה המשתפכת ועולה השמימה, היא נזכרה במהות החדשה שלה. מלאך אל עליון בדמות אישה, היא חשבה על הילדה שלה וגאתה בה רגשה.

הילדה שלה שנוצרה ממנה שנשמתה התערבלה בנשמתה היא נשמת המלאך.

חוזרת לביתה עקב בצד אגודל ואז מהר ושוב לאט, קצרת נשימה

חמותה פתחה לה את הדלת. "אלישבע יקירתי" היא אמרה לה "בעלך יצא לחפש אותך בכל העיר ואת שבת מעצמך?" נכון, היא אמרה בחטף. ואז ניצבה זקופה ובו בזמן שאלה איפה התינוקת שלי"?

חמותה ששבעה עצב רב מההתעלמות הטוטאלית של כלתה מנכדתה פערה פיה בפליאה, וחיוך גדול ריצד באישוניה כשאלישבע ביקשה בחיוך רך לקחת את ילדתה לסיבוב בשכונה, אוחזת בחוזקה בידית העגלה. "אני קצת חוששת" נושאת וידוי.

ואלישבע בכל כוחה הפצירה ועוד גילתה לה בסוד שהיא כבר נתרפאה לגמרי מהעצב ומהשהיה הגדולה במטה, לבסוף נעתרה לה חמותה ואלישבע מיהרה, השמש כבר שקעה ואלישבע ניסתה לחזות בשמיים בשרידים של אור אחרונים, ממהרת מאוד ואוחזת בידית העגלה היא נחפזה אל בית הכנסת כשאחרון המתפללים עזב אותו.  היא נטלה את הילדה שלה והניחה אותה על ארון הקודש.

הילדה שלה בדיוק ישנה ואלישבע הניחה אותה בזהירות. מסתכלת בה בחרדת קודש פתאום היה לה ברור שהילדה לא יצור אנוש. היא חזרה ואמרה לעצמה שהיא מוכרחה להיות יצירה פלאית ומיוחדת. עובדה: איך היא הצליחה להפוך אותה מיד עם הוולדה למלאך? איך קרה הפלא וגיחתה לעולם של הילדה שלה שנתה בה משהו ערערה את יסודות הסוד והקיום שלה, היא התכווצה בהתרגשות למחשבה שהילדה שלה עשתה אותה מלאך ממש.

התרגשות עזה פקדה את אלישבע שוב ושוב כשהיא התרחקה והסתכלה בילדה שלה שוכנת בבית הכנסת במקום שיועד לה מאז הרגע בו נבטה גרעין זעיר בתוך בטנה .

לא התרחשה בה באותו הרגע נקיפת אשם כלשהי, הייתה לה הארה והיא חשבה שהנה דלתה מתוכה תובנה גדולה ונפלאה.

היא מיד התקשרה לאיש הבשורה שלה. ככה היא קראה לו בליבה לדוור. היא התקשרה למספר שהשאיר לה על הדף הלבן ואמרה לו "שלום, אני אלישבע" וקולה רטט בחשש מה. אבל הוא לעומתה מיד שח לה מעם השפופרת פורק את תמיהתו בקול, "בטח שאני זוכר אותך אלישבע, ואין אני יודע למה ואיך". הכול היה כל כך לא מקובל ומוסבר בינינו "לעולם לא אדע למה השארתי לך את המספר שלי".

"כאילו היה לי ברור היכן שהוא שדרכינו צריכות להצטלב".

ומיד התנצל על המונולוג הארוך ושאל "הכול בסדר אלישבע"?

והיא יושבת על גדר הלבנים הגדולה שסמוכה לבית הכנסת ומבקשת שיבוא ויאסוף אותה.

"זה מוזר והם לא ממש מכירים אבל רק אותו היא מכירה ויודעת שהוא יוכל לעזור לה". רק אותו היא מכירה כאדם שבא מן האור ולא משכונת מאה שערים".

"ובו ברגע" היא אמרה לו "היא החליטה לעזוב את דתה ואלוקיה".

הוא בא מיד כי למרות שלא היה ממש ברור לו מה היא עושה. הוא לא יכול היה להישאר שווה נפש מול האישה העטויה שביס לבן שהוא זכר. היה משהו כל כך רך וקשה בעיניה, והסתירות הללו הטריפו עליו את דעתו. אז הוא בא עד אליה נוטש את מחברות הלימוד שלו, הם סיכמו שתחכה לו בשביל היוצא את השכונה, והיא ישבה שם שעה ארוכה ממתינה.

הוא בא ושיערו צימח מאז שהיא זכרה אותו, והוא היה נראה לה מעט שונה מהפעם האחרונה והיחידה שהיא פגשה בו, היא נכנסה לאוטו ושאלה אותו אם הוא מכיר קיבוץ או משהו, מקום בו תוכל לזנוח את חייה העכשוויים, "מקום שם לא מאמינים באלוקים" היא המשיכה ופרטה לו.

את רוצה לגור בקיבוץ שלי? במקום בו נולדתי וגדלתי? הוא שאל. היא הנהנה לו לאות הן וישנה כל הדרך שלהם ביחד.

ברקע התנגן שירו של יהודה פוליקר והפזמון שלו חזר ואמר "נמס בשלג עף ברוח לא הוא לא יבכה. לבד כל הלילה למי הוא מחכה?"…

השיר המשיך ורן פזם לעצמו בשקט את המילים .

"השליחים בדלת… שני שוטרים בדלת… הם מצאו אותו קפוא חשבו שהוא נרדם בקצה השני של שפת הים".

רן המהם לעצמו בזיכרונו, וחשב לעצמו שהשיר מדבר על ילד שקפא בגלל שההורים שלו נטשו אותו…

אחר כך הזמר שר משהו על אלוהים שאם הוא היה נמצא שם גם הוא היה קופא. ורן קפא על מקומו לפתע ובלי הגה הוא סובב את ההגה פונה לאחור, מזועזע מהמחשבה שעלתה על ליבו הוא אץ אחורה אל בית הכנסת… אלישבע עדיין נמה…

מאת

שרית

שמי שרית באתי מתוך סופה גדולה,אני מדדה בפסיעות קצובות וחרישיות לתוך עולם אחר. מתרחשים אצלי המון פכפוכים של מימי החיים. אצלי המיים בוחשים בקול שאון. תמצאו את הסיפורים הכי בלתי מוסברים שקרו בתולדות ימי ההסטוריה. סיפור חיי המטורף ייקרום פה עור וגידים לעינכם. כן אז לבנתיים היו שלום יקיריי.

מחשבה אחת על ”בת של מלאך“

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.