סיפור תנכי

אני חושבת שהוא יציל אותי, שהוא יישא אותי הרחק מפה לחוף מבטחים. אני בטוחה שהוא רוצה בזה, אבל לא בטוחה שהוא יודע שאני בוטחת בו, שהוא יודע שזה מה שאני מאמינה שהוא רוצה בזה.

אני נמצאת באי בודד, אני לא יודעת מהי הנקודה הספציפית של קו האורך והרוחב של המקום עליו אני עומדת, אבל זה לא משנה לי. בהתחלה הייתי מנסה באותות ובסימנים שונים לגלות אותה, היום אזרתי אומץ, ובלי לדעת מאומה על הנקודה בה אני נמצאת אני מנסה לחוות אותה במערומיה.

 

נפלטתי לאי הזה משום מקום, ספינת מבטחים הטילה אותי למקום הזה אפלולי ושומם, גיא צלמוות ממש. כשבאתי לפה היו לי קביים, יכולתי ללכת איתם, לפסוע לאורכו ולרוחבו של האי. כשבאתי לפה בניתי לי בעבודת נמלים עיניים תותבות, וזו הייתה מלאכת מחשבת ואומנות, יכולתי לחזות בהם בשמש מנצה בבוקר, יכולתי לחוש בהם בחוש ממש בצבעי האדמה של האי, לראות איך המים משנים את הגוונים שלהם בהתאם לצבעים של השמש שמשתנים.

 

אבל תמורות רבות התרחשו מאז שבאתי לכאן. רוחות סערה שיברו לאט ובעקשנות את עיני התותבת שלי, איזו חיה חומה פראית ולא מזוהה כרסמה לי את הקבקבים. מכיוון שספינת המבטחים נשאה איתה גם את הורי מולידי לא נותרו לי הרבה ברירות, לא היה לי אף אחד שאקרא לו בקול עז כזה נשמתי ונוקב. קול כזה שמשהו משגיח בו ושומע אותו, לא הייתה לי דרך להיחלץ מפה, ונשארתי פה, והשתדלתי לקום עם הזריחה, ולחרוט במקל על החול את כל אוסף המטלות שלי, מה אני רוצה לעשות? מה אני צריכה לעשות? מה הסיכויים שלי לצלוח את מה שאני צריכה לבצע? מה יכול לקרות לי? מה לא יכול לקרות לי? איזה נס יתכנס אלי עם רדת החשיכה ואשמח בו שהוא שלי והוא קרה?

 

אני הולכת מפה לשם מנסה למצוא לי מטרה, אני פוסעת מפה לשם ובעבודת נמלים מחושבת וקצרת נשימה אוספת לאט לאט קרשים לבנות לי בית.

יום אחד שמעתי את בת הקול של האי המסויים הזה מהדהדת באי לאורכו ולרוחבו, היא אמרה שמי שיבנה פה בית הכי גדול, הכי יפה, מלכותי רם ונישא, הוא זה שיזכה לרשת את האי בבוא הזמן. קרני השמש של האי, הים התכול הזה שמקיף אותי, השחייה הזו, החתירה שמזדמנת לי כל הזמן, מקצרות את נשימותיי כשאני עונה הן בקול נלהב לבת הקול שבשמיים, כן ובטח ומה השאלה בכלל?

אני רוצה לייסד את האי על שמי, מולידי שהיו בתוך ספינת המבטחים שנשאה אותי לפה הקיאו אותי לאי הזה, הם לא ידעו שאני אקום בעוז, אניף דגל של כוח, של רצון לא מתכלה, ואכריז על קוממיות האי הזה לעד. אני אטפח ואשקהו, ואנבור ואמצא בו את מכמניו, ואוצרותיו יעמדו לפני זקופים ומאירים, בראשיתיים.

 

מה שבעיקר נותן לי את העוז והכוח לשרוד במקום הזה, מה שבעיקר מעורר אותי לפקוח את העיניים בבוקר, הוא התשוקה לראות אותו, רצון שאין לו שם ועמוס תקוות למכביר לדבר איתו, לראות לו את החיוך בעיניים, לנסות לפענח כל ניד עפעף שלו, זו בשבילי התגשמות תקווה והבטחה.

 

בהתחלה כשראיתי אותו לראשונה עם המצנפת המחודדת והנישאת זע בי משהו, רטט נכסף נגע בי, אבל לא אהבתי אותו. חייכתי אליו והוא חייך אלי רפות בחזרה, לא משהו רציני במיוחד. אבל בחלוף הזמן השתנתה לי התחושה. גיליתי בתדהמה שאני מחכה לראות אותו, שאני מבכרת ללכת את כל האי לאורכו ולרוחבו, שאני מבכרת ללכת ללא מטרה או סוף

כדי לראות אותו ולזרוק לו חיוך קלוש כזה לא משמעותי, כדי לנסות ולומר לו רק שלום. בהתחלה הוא היה ממש קריר כלפי, חסר הכרות. באטיות נעשו החיוכים שלו נוגעים יותר ורחבים.

לפעמים נדמה לי שרק הוא ואני באי הזה, לפעמים אין פה איש מלבדנו, נכון שלעיתים המקום הזה הומה אנשים ויש פה המולה וחיים ויופי והוד סובבים פה, אבל לפעמים אני רק רוצה אותו, שיקשיב לי שידבר איתי, שיבטיח לי שהוא תמיד פה שהוא לא מתכוון לעזוב.

 

תמיד הוא נורא עסוק, נע ונד בתוך האי, הוא עמוס בעצים ובעוד כל מיני דברים שהוא נושא עימו, הוא קוטף אגוזים, אומר שהוא חייב לשמור את זה לעצמו צידה לעת הצורך. אני עוקבת אחריו כשהוא קוטף אגוזים ומכלה את פני העץ. יש לו נעליים גבוהות מעור לוויתן, הוא נושא עימו חיוך שהוא גם רציני וגם שובב, ביחד, ואי אפשר לטעות בו, זה פשוט הוא. אני מדמה באוזני ששמעתי שקוראים לו תומר, כזה גבוה ותמיר, נדמה לי שרוחו של עץ התומר מנשבת בו.

 

אני קוראת לו מסתורי, בעוד הרבה שמות אני מכנה אותו, שמות שידועים לי יותר וכאלה שידועים לי פחות, אבל הוא בעיקר מסתורי בעיני, אני תוהה על המראה החיצוני שלו, הוא נראה לי טומן בחובותיו סודות, אני לא יודעת איזה.

 

 לפעמים אני בוחנת אותו בעיון מדוקדק, אני מסתכלת על הנעליים שלו שעשויות מעור של לוויתן, ומדמיינת אותו פורס יריעת עור גדולה ומטליא לאט את נעליו. כבר כאן אני נתקפת בפעימה של התרגשות לא מוסברת, העניין הזה איך שהוא מטליא לגמרי לבד את הנעליים שלו, חוזה אותו בדמיוני ניצב על העולם שלו, על יצירת כפיו, ומנסה לצור את התשתית שלו. הלוואי שהייתי איתו בעת שהוא תפר ככה באיטיות מחושבת, הלוואי שהיתי שם, הייתי מסתכלת בו נפעמת, זה היה מראה שלא יסולא בפז, אני מדמיינת, העיניים שלו עם המבט השמימי, היד שלו השעירה, שהיא כל כך ענוגה בעיני, מטליאה, פורסת לעצמה את העולם.

 

אני חושבת ככה ומהרהרת בשקט ובקול נשגב על הנעליים שלו, באותו מישור אני דנה עם עצמי על הבגדים שלו והמצנפת, הלוואי שהייתי אני יריעה בלה, הלוואי שהייתי נטלת לאט לאט ונכבשת תחתיו.

 

לפעמים אנחנו נפגשים, בעיקר בזמן שאנחנו דגים דגים בים. הוא פורס את הרשת והדגים מתאספים אליו בפראות, שוחים, נאבקים כדי להתהוות בתוך הרשת שלו, יש בו הוד שהוא מטיל על הדגים, זה ברור לי. הוא תמיד מציע לי במחוות יד לקחת לי מן הדגים, אני בשמלת העלים שטוויתי לי מן עץ התאנה מסרבת בנימוס, אני לא מסוגלת לטול מן הדגים האלה שנפרסו תחת כפות ידיו. הם באו אליו, לא אלי. אני חורצת את פסוקי ומושכת בכתפי, ופוסעת לקצה השני של החוף. מעל גבי סירה רעועה אני דגה את הדגים שלי, הם לא מתקבצים תחתי, הם שוקטים למולי, דומיה חרישית נוגעת בכל, כשאני דגה במאמצים מרובים דג ועוד אחד.

 

לפעמים בעת הסערה, כשהסירה שלי מחשבת להישבר תחתי, ולעיתים כשהעצים מאחורי באי הנכסף נעים בפראות, אני מנסה לחזות בו מביט בי מהיכן שהוא, רוחו קצרה עליו והוא מחכה לשובי, אני חושבת אולי מבט אחד של דאגה אצליח לטול אלי, אבל הוא אף פעם לא שם.

 

היום בצהריים קטפתי מעץ הקוקוס. קטפתי קוקוס ועוד אחד, פיצחתי אותם ברעש גדול, מזליפה אל לשוני את מימיו של הפרי. פתאום ריצד אלי צל, והוא היה שם. ליווה אותו אייל כזה גדול שלא הזדמן לי לראות מעודי. הוא לא רכב על האייל וזה הפליא אותי באינסטינקט ראשוני, כי מתודעה פנימית לא ברורה היה לי ברי שכל חיות הארץ והעולם שלו מעולם. האיל ליווה אותו והיה כרוך אחריו, התפלאתי, הלב שלי עמד מלפעום, והעיניים התעגלו בהפתעה. סידרתי במהירות את הבגדים הטלואים שלי, השארתי מאחורי המון קוקוסים שבורים, השארתי את ההווה הבטוח מאחורי ויצאתי לתור אותו, את האדם שלי,

 

הוא הלך כל כך לאט. האיל היה כרוך אחריו. הוא הסתכל על הפסיעות שלו, וחשבתי לי ברגע של תדהמה מופלאה איך האיל הזה שכולו הוד נורא ונשגב, וקרניו מתרוממות מעלה מעלה, פוסע אחרי האיש שקראתי לו שלי.

 

האיש שלי באיזה שהוא שלב באמצע הדרך עמד והפסיק מהילוכו, האיל שאולי היה שלו כרע פתאום בעצב וקרניו נגעו ברכות בחולות של האי, האיש שלי התיישב עליו.

 

עמדתי ממקום עומדי כמה מטרים מהמחזה והבטתי בו ובאייל, הסתכלתי עליו אוחז בקרניו של האייל. הוא עמד ככה אולי שעה אולי שעתיים ולא זז. זה היה מראה נורא כי פתאום ריצדה לפניו אש, ומעולם לפני כן לא ראיתיה, לא על אדמת האי הזה ובטח שלא על אדמת המקום שממנו באתי, וברגע הזה הגיתי בפעם הראשונה את המילה אלוהים, והיה נדמה לי שדמותו של אלוהים הגיחה לכאן מהיכן שהוא. לא ידעתי מהיכן, שיערתי וחיכיתי למקורו של הגילוי.

 

ואז האיל והאיש שלי עליו התחילו לאוץ. הם אצו, ואני בכוחות שמעולם לא ידעתי על קיומם רצתי כמו מטורפת, רצתי אחרי האיש שלי. אני זוכרת שבצד המאמץ הגופני הבלתי נלאה הזה, בצד הטירוף זה של הריצה אחריו, אזרתי פתאום רוח שמימית והיה לי טוב לרוץ אחרי החזון של לרוץ אחרי האיש שלי, לרדוף כמו משוגעת אחרי היש עם העיניים המפלחות את האי בנוראות שלהם בקודש הפראי, ברוממות של אש, בנכספות שלא ידעתי כמוה מעולם.

 

רצתי ובריצה שלי הכנסתי כאחוזת עמוק את התשוקה שלי למגע השפתיים שלו, את הרצון שלי להיכבש ולו לרגע אחד תחת האישונים שלו, זה היה לי פורקן, זה היה לי הוד.

 

משהו נשא אותי אחריו, לעולם לא אדע מי זה היה, רוחות, קסם מופלא הרעיד אותי קדימה, אצתי בלי כוח, רוח עזה הרעידה את המיתרים הפנימיים שלי שעה שצעקתי לו יצחק, הוא הסתכל ופתח לראשונה את הפה ואמר לי כן.

 

הוא לא תמה כיצד אני יודעת שקוראים לו יצחק, העיניים שלו לא התעגלו בתימהון כמו ששלי התעגלו למקרא השם שלו, זה היה לו ברור שאני מחויבת, ושזה כורח המציאות שאדע את שמו, פשטני ונורמאלי.

 

זו הייתה הפעם הראשונה שהוא הסתכל לי בעיניים ממש. חשבתי איך האישונים הכחולים האלה בהם מרצד בזיק של אלוהים נגעו לי עכשיו בעיניים, וכרעתי לפניו בדומיה, והלכתי אחריו. האיל האט את מהירותו ופסענו ביחד לאט ומהר, ורוח שלא ידעתי את טיבה או את שמה הרעידה אותי קדימה לעברו בכל פעם שסטיתי מהתוואי, בכל פעם שסטיתי מן המסלול שלנו ומן הדרך.

 

ובדרך הזו אמרתי את שמו פעמים רבות לאט ובשקט בקול ומהר ביראה ובאהבה, והוא לא הסתכל עלי אפילו פעם אחת כשאמרתי לו יצחק ברעדה וחיל ושוב יצחק ועוד פעם. ובדרך הזו נגענו בשביל האסור, ובדרך הזו נגענו בתוואי שלא נכבש עוד מעולם, העצים צמחו שם בנפתלות שלא הותירה מקום לספק, הם צמחו כאילו הם צומחים כדי להיות שם הם בעצמם לבד.

 

השמיים התעבו לאט לאט, יצחק אמר בקול ניחר שהוא צמא וגם הוא לחש בקול אוושה חרישית כי האייל מאט את מהירותו, אז אצתי לחפש לנו מעט מים, קראתי בשקט מים, ולא ידעתי למה התאספו ובאו אלי כל בעלי הכנף שבאי, וכמו ניתנה להם יכולת הדיבור של ציפור מזמרת או של תוכי מדבר, שמעתי מים ועוד הפעם מים, ואז מכוסה ברשפי אש חזיתי בבאר של רבקה אימנו, ועמדתי שם ידי פכורות ורציתי להיות רבקה ולשאוב מעט מים ליצחק, ולא יכולתי לקרב אל האש.

 

בסיפור המקראי רבקה שאבה לאליעזר ולא ליצחק, אז צווחתי אל השחקים נכון שאני לא רבקה ונכון שיצחק הוא לא אליעזר אבל אני צמאה, ויען כי גם האייל ויצחק צמאים, בבקשה אלוקים, בבקשה אליעזר או רבקה שבשמיים.

 

היו רחשים והאש רקדה למולנו כאילו כוח סמוי מרקד לפניה מנסה לחלץ אותה ולתת לנו לשתות, אבל עדיין ניצבה שם האש.

 

יצחק הסתכל עלי, הייתה בעיניים שלו אוזלת יד, ולא יכולתי יותר, פעיתי אל השחקים בקול שכמוהו לא השמעתי מעולם, כמו תינוקת ששחה לאמה את מצוקות הקרביים שלה, אמרתי אלוקים תביא לי מים, ופעיתי בקול שכנראה עורר את המלאכים או את אליעזר שבשמים.

כי האש כבתה ופלגים של מים השתוחחו למולי, באגוז קוקוס שבור השקיתי את יצחק שוב ושוב, ופניו של יצחק נהרו למולי, האייל התחיל מרקד. הרגשתי שיש שמחה גדולה באדמה ובשמיים.

ואז הבריק ברק ונצנץ על אדמת האי, יצחק בעט ברגליים שלו על סלע מזדמן כדי להסב את תשומת הלב שלי, והזקן שלו התבדר ברוח כשהוא אמר לי: "רבקה, האנשים שבשחקים שמחים על הפעייה שלך, על התחינה, על האמונה, אלוהים או מלאכיו טמנו לנו את היעוד שלנו על אדמת האי".

אז צווחתי למולו בגיל ואמרתי: "הקשיבו חיות האי, אולי אהיה רבקה המקראית אני בעצמי".

ואז אני ויצחק לחצנו אגודלים, לא יודעת למה דווקא אגודלים. ועלינו על האייל להגיע אל היעוד שלנו. חשבתי, מזל גדול יש לי שיצחק בקיא הוא בקולות השחקים, נס גדול יתרחש פה היום.

 

יומיים שלמים של רכיבה על גבי האייל נדרשו לי ליצחק ולאייל כדי להגיע אל המקום אשר שם שכנה מתנת האלוקים, יומיים בהם התנסינו בגיחות של המוות, יומיים בהם שירתו אותנו חיות האי באמונה, או אולי רק ליצחק יועד השירות ואני רק נספחת.

 

ואז בחלקה של שדה עצומה בין מטעים של קוקוס ובננה, עמדנו אני והוא, בת הקול שבשמיים אמרה: "ראו הנה מה טוב ומה נעים פה".

 

אלוהים זימן לנו בתים בתים מעץ, היו כמה בתים שהיו מושתתים על עץ התאנה, היה בית שהיה עשוי כולו ממים, אחרים היו מושתתים על מים, במקום הקירות ניצבו מפלים של מים.

כל עצי השדה וכל פירות היקום היו שדורים בשורה למולנו, אלוקים בנה לנו ערסלים טבעיים.

עמדתי על סלע מזדמן, ואמרתי, בת הקול שבשמיים האם את שומעת?

 

היא אמרה שהיא שומעת. יצחק שאל במה זכינו להסתפח אל מלאכיו של אלוקים ולשבת בטווח השמיעה של בת הקול שבשמיים?

 

ברק הבריק והרעם רעם כשהיא לאטה לנו בשקט שהפעייה שלי, התחינה החרישית למים שהם תמצית החיים, עשתה זאת. אלוקים רוצה אותנו קרוב אליו, הוא רוצה שנסתפח בנחלתו.

 

בתוך הבית שהיה מתנת אלוהים, בתוך הבית שנבנה על ידי עלים גדולים וקטנים, ומאות ענפים. אמרתי ליצחק, שאני אוהבת אותו. יצחק אמר שגם הוא.

 

* * *

 

היה קר. פלגים של גשם נטפו על אדמת האי, אבל בתוך הבית שהיה מתנת האלוקים היה לי וליצחק חם. עמדנו דוממים זה מול זה במשך זמן ארוך, ואחר כך דיברתי עם יצחק, ויללתי באושר שעה שפרקתי לפניו את העתיד הצפוי לנו כאן בתוך בית האלוקים.

 

יצחק הביט בי מהורהר ופתאום הוא חיבק את עצמו כמו ילד קטן שמחשבה לא רצויה מבעיתה עלתה בו, והוא שאל אותי: "רבקה, אם את לא רבקה המקראית, לא יכול להיות שאלוקים יקצוף עלייך בגין זאת"?

ויותר מכל העיניים שלו נעשו מהורהרות פתאום: "לא יתכן שרבקה המקראית תלין בשמיים כי תפסת את מקומה?"

 

 

אז אמרתי לא, מה פתאום יצחק, בחייך, אני היא זאת החיה כאן כעת, וכמו שאמרו חכמינו "למקום שאדם רוצה לילך מוליכים אותו", ואני רוצה לילך ולהיות רבקה המקראית.

 

יצחק אמר לי בסדר, ונראה היה שקושיה גדולה התחוורה לו לפתע ונעשתה זכה וברורה.

 

וככה חלפו הימים, הייתי קמה בבקרים, והאי השתקף אלי זך וצלול כולו רטט אלוקים, היו לי וליצחק כמאה בתים, והם היו בנויים בצורות שונות, הם היו עשויים מחומרים שונים בתכלית זה מזה. בתים מקוקוס, מעור של לוויתן, מעור של נחש, היה לנו גם בית שהיה עשוי כולו מפלגים של מים, ומתי שהשמש הנצה בחום ובעוז, היינו אני ויצחק הולכים לבית הזה, יצחק ואני היינו ממששים את הקירות בידיים, מתרפקים עליהם, שואבים מהם את עוצמתה של הלחלוחית והמים שהייתה חסרה לנו בלילות וימים של הקיץ והחום השרבי הבלתי נסבל.

 

בת הקול שבשמיים עדיין המשיכה ללוות אותנו בקולה וברוחה שממש יכולתי להרגיש אותה.

 

ואני השתדלתי למלא את תפקידי בצורה הטובה ביותר ולהיות רבקה המקראית, הייתי מתפללת לאלוקים בקולות וזעקות, אפילו ניסיתי להיכנס לעצם התודעה הפנימית והמפותלת של רבקה, הנחתי שבטח הייתה לה דמות שהיא שאפה להידמות אליה. זאת ועוד, כיוון שהנחתי שהיא שאפה להידמות לשרה אימנו, פתחתי גם אני אוהל, עם ארבעה פתחים, ממש כמו שהיה לאברהם ושרה. הייתי קמה בבקרים, עורכת שולחן כיד המלך ואברהם, דגים, בשר, פירות קוקוס ומטעמים, כל מה שאני ויצחק הבאנו מן החוץ, מן החוף ומן המים.

 

בשמלה שלי שטוויתי לי מן עלי התאנה הייתי מתייצבת פתח האוהל ואומרת הקשיבו לי חיות האי, איילים, חיות חומות, ציפורים ועוד, האוהל פתוח ומזומן לפניכם ויש לו ארבעה פתחים. בת הקול שבשמיים הייתה בזה הרגע שמחה, היא הייתה מחייכת, והחיוך שלה היה כל כך נוגע וקרוב, שהצלחתי לשמוע ממש צחוק חרישי, נוגע בי.

 

יצחק היה מביט בי ממרחק כולו אש ולהבה, השמחה שלו על כי אני מגשימה את היעוד של זוגתו הנעדרת הייתה מבקיעה את ליבי ואת חולות האי, בנוראות ברצון שלה בהשתוקקות.

 

וככה חלפו הימים יום רדף את אתמולו, יצחק למד רזי תורה מפי בת הקול שבשמיים, הוא היה אוהב לעשות את זה בבית שאלוהים בנה לנו מעור של לוויתן, אני הייתי קוטפת מן העצים שצמחו בבית האלוקים, הייתי דגה מן הדגים אשר בים, והייתי מכינה לי וליצחק ערב רב של מטעמים, שטעמם לדברי בת הקול שבשמיים שיכלה רק לרחרח את הבישולים שלי ממרחק היה כצפיחית בדבש.

 

אהבתי ליצחק לא כבתה. בכל יום שעבר היא הייתה מתרבה ונעשתה גדולה יותר, כל יום שחלף הגביר והעצים את כמות הלהבות והאש שבערה בליבי ליצחק.

 

כל כך רציתי כל כך פיללתי , שיהיו לי וליצחק ילדים.

 

ואז בחודש השלישי לשהותי עם יצחק ילדתי ילדה. בעולם הטבעי האורגני, איפה שלא צומחים עצים נפתלים, איפה שרוחה של בת הקול ואלוהים לא מרחפות, הבאת ילד לעולם אורכת כתשעה חודשים. אבל באי בו ידיו של אלוהים נגעו בי באופן ממשי, חי ברור קיים ואמיתי, נשאתי את העובר שלי רק שלושה חודשים.

 

וכל כך רציתי, כל כך פיללתי, ללדת את התאומים של יצחק. אמרתי לו לא פעם שלתאומים שלי לא אקרא עשיו ויעקב כשמות המקראיים ההם, לתאומים שלי אנבא ואצור מהות אחרת.

 

אבל להפתעתי הגדולה ולהפתעת יצחק, נולדה לנו כאמור ילדה ולא ילד ולא תאומים.

 

קראתי לילדה יערה, יען כי נולדה בתוך יער, בתוך חורש טבעי שהיה מתנת האלוקים, ויצחק כל כך קצף עלי בגין כך, הוא אמר לי וייסר והוכיח אותי על כך שאני לא מנסה באותות ובמופתים שונים לשנות את מין הילדה.

 

נכון שזה נשמע נורא לא הגיוני הוא אמר לי, אבל הסכיתי ושמעי לי, אם נקרא לילדה יעקב או עשיו, אולי ירחם עלינו אלוהים, והוא ישנה את מין הילדה שלנו, שמה לא יקרא עוד יערה כי אם יעקב.

 

יצחק כל כך רצה להגשים את ייעודו, יצחק כל כך רצה שיוולדו לו הילדים ההם, יעקב ועשיו, גם בגלגול הזה. ברצון לא נשלט, בכיסופים גדולים ונוגעים בפינות היסוד העמוקות והנוגעות שבנפש הוא רצה להמשיך את השושלת.

 

אני כל כך קצפתי עליו, אמרתי לו יצחק מה אתה רוצה? הרי זו ילדה ולא ילד.

 

אולי בגלגול הזה אתה לא יצחק המקראי ואני לא רבקה?

 

וכיוון שנטוו בי חוטים אלו של מחשבה, וכיוון שטיפות אלו של מחשבה התחילו לטפטף ולהמיס את אמונתי במהות שלי בתור רבקה, השתנתה ונעלמה התשוקה שלי להיות רבקה הקדמונית.

 

רוח אלוקים שריחפה בחלל האי, רוחה הדעתנית של בת הקול שבשמיים שהייתה מהמהמת בשקט בכל פעם שיצחק אמר שכדאי שנקרא לילדה יעקב או עשיו, הקשיחו את לבבי ואת פני, נעשיתי דעתנית כל כך ומלאת רוגז וחמה.

 

הייתי מדברת אל יערה שלי, וקוראת לה ילדת היער שלי, הייתי קוראת לה מלאך החורש ובעוד הרבה שמות, אבל לא חשבתי לרגע לצור לה מהות אחרת. נשבעתי כי לעולם לא אניח ליצחק או למלאכים, לבת הקול ולמי שזה לא יהיה, לשנות את מין הילוד שלה, לשנות את שמה.

 

ובבוקר אחד כשהשמש הנצה בעוז בשמיים, בבוקר בו החום היה קשה מנשוא וחיות היער לא יצאו ממאורתם, כפועל יוצא מכך גם לא הגיעו אל האוהל לסעוד את ליבם.

בבוקר הזה יצאתי עם יערה, פסעתי איתה הרחק הרחק עד למקום בו לא מרחפת רוחה של בת הקול, עד למקום בו לא דורכות רגליו של יצחק שהגה בתורה בהוד שמימי ונכסף.

 

ליד המים, דיברתי עם יערה שהשיבה לי בהמהומים תינוקיים , בשפת תינוקות עליזה.

 

אמרתי לה יערה לחופש נולדת, להגשים את היעוד שלך, לא אתן לאף אחד לקחת אותך ממני, את נקראת על שמך ושמך נקרא עלייך, נולדת לתור בסבך של עצים, בסבך של חורש טבעי, בנפתלות של יער טבעי.

 

ואחרי שאמרתי לה כל זאת דמעתי כל כך, העיניים הירוקות של יערה הביטו בי בפעייה רכה של עצב, נשאתי את הידיים למרומים, תוך כדי כך שאני מאמצת את יערה אל ליבי קראתי לאלוקים, ואמרתי לו, לא אתן לאיש, ולא משנה אם זה יצחק, לקחת מיערה את היעוד שלה והדרך התוואי והצורה אליהם היא התהוותה, והיא עוד גרעין זעיר בתוך הבטן שלי.

 

לא ייקרא שמה יעקב או עשיו כי אם יערה. יערה חבוקה בזרועותיי עפעפה בעיניה פתאום כאילו היא מבינה את גודל השעה בה אני ניצבת בעוז וחורצת את האמונה שלי כנגד האמונה של אלוקים.

 

וחזרנו אל הבית של אלוקים אל מתנת האלוקים, הימים לא התנהלו כתמול שלשום, האהבה שלי ושל יצחק צבעה פניה בצבעים עליזים פחות, יצחק לחש לי שהוא פחות אוהב אותי מאשר בעבר, ולא היה קשה לי להתחקות אחר מקורה של הסיבה.

 

מריבות עזות נצתו בינינו בעת שתפסתי את יצחק רוכן סמוך לאוזנה של יערה ואומר לה שוב ושוב תגידי יעקב.

יצחק כל כך רצה לנבא להגשים את המהות הנסתרת הקדמונית של יצחק המקראי, ככה שהוא ממש רצה גם להגשים את המהות הזאת בשמות שהוא יקרא ליוצאי חלציו.

 

ובבוקר חורפי אחד כשארובות השמיים נפתחו לרווחה, בוקר בו השמש לא הגיחה ממקור מחבואה, התלקחה ביני ובין יצחק מריבה עזה, עמדנו אני ויצחק בתוך הבית שסבב ונבנה סביב מפלים של מים, והנחנו איש איש את טענותיו בדבר המהות העתידית של יערה. נראה היה שהטבע והבריאה כולה שותפים בויכוח הזה, ציפורים החלו מצייצות בקול צורמני ומחריש, קריאות של עורבים פרחו בחלל האוויר, יכולתי אפילו לשמוע ממרחק צהלה של סוס ופעייה של גדי, יצחק רצה וניסה באותות ובמופתים שמימיים וארציים לשנות את המהות של יערה, הוא טען כי היא נולדה להיות יעקב או לחלופין עשיו.

 

אבל אני לעומתו רקעתי ברגלי ברוגז ואמרתי לו "יערה בכלל נולדה בת, אז מה לעזאזל אתה רוצה מחייה?"

יצחק היה כל כך מוחשי איתן ויציב בדעתו, אולי לכן, ואולי לעולם לא אדע, למה בדיוק קולות של ברקים התלקחו בשמיים.

 

קולה של בת הקול שבשמיים שליחת האלוהים הגיח אלינו ממרחק, היא אמרה לי שלא כדאי כי אלין על החלטותיו של יצחק, יצחק שליח האל, ולא את. לא ייקרא עוד שמך רבקה היא אמרה לי כי אם סרה, וזאת מדוע? היא המשיכה והרטט שבקולה לווה בקול שריקה של רוח מיללת, זאת מפני שדיברת סרה בשליח האל.

 

"אני איני רבקה הקדמונית" צווחתי בקולות לא לי, יצאתי את הבית שהיה עשוי מפלגים של מים ודידיתי אל עץ הקוקוס שעמד בזוית הבית הסמוך. בכוחות איתנים שמעולם לא ידעתי על קיומם ושהופיעו משום מקום הרעדתי את הענפים, שהם בני האדמה ויונקים היישר מחיותה, נגעתי בשורשים ממש ודיברתי לשחקים.

 

אמרתי לאלוקים שרציתי להיות רבקה המקראית, ועכשיו הרצון ההוא יבוער מן הארץ. "לו יהי בטל ומבוטל כעפר הארץ", שחתי לו בדמעות.

 

אבל כאן עלה קולי לאוקטאבות שלא ידעתי על המצאם בתוכי, אל תשנה את המהות של יערה, אל תשנה את המהות שבראתי ליערה ילדת החופש והיער שלי.

 

שילבתי ידיים ועצמתי עיניים כשאמרתי לו לעד ייקרא שמה יערה. אבל אלוקים לעומתי כנראה לא פכר ידיים ועצם עיניים כשהוא שלח אלי ארצה רעם גדול שכמותו לא שמעתי מעודי.

 

לפי דברי בת הקול שתרגמה לי את הרעם של אלוקים הוא אמר שאגורש מביתו, הוא אמר ששוב יהי חלקי בין שיחי וגבעות האי השמם,

רוח עזה השליכה אותי הרחק מבית האלוקים , יערה עדיין חבוקה בזרועותיי בכתה בכי גדול, אני בצחוק גדול חיבקתי אותה בחוזקה,

שמחתי כי אלוקים ושליחיו לא הצליחו לשנות לה את המהות.

 

ספינת מבטחים בה שמתי את יהבי הטילה אותי לאי הזה, שמם ואפל, גיא צלמוות ממש. בהתחלה ניסיתי באותות ובמופתים לגלות את מהות וסיבת העניין, היום אני מנסה לחוות את רוחה של האי במערומיה.

מאת

שרית

שמי שרית באתי מתוך סופה גדולה,אני מדדה בפסיעות קצובות וחרישיות לתוך עולם אחר. מתרחשים אצלי המון פכפוכים של מימי החיים. אצלי המיים בוחשים בקול שאון. תמצאו את הסיפורים הכי בלתי מוסברים שקרו בתולדות ימי ההסטוריה. סיפור חיי המטורף ייקרום פה עור וגידים לעינכם. כן אז לבנתיים היו שלום יקיריי.

מחשבה אחת על ”סיפור תנכי“

  1. סיפור נוקב שנכנס לעומק הלב והנשמה, מלא יופי שלא מהעולם הזה, תודה!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.