אמא אלוהים והשלום.

כשאמא באה הנה יפה וצעירה אז אבא על גבעה בנה לה בית, בית גדול ויפה עם 6 חדרים גדולים ומרווחים, וחוץ מזה בגלל שהוא ידע את רגישותה של אמא לחצרות יפות מטופחות וגדולות, הוא גם עיבד למענה חצר גדולה וזרע בה זרעים של פרחים שהוא חשב באמת ובתמים שאין כמותם יפים.

אמא ניצבה לידו מחייכת ובקשה שיגלה לה אלו פרחים יצמחו לבסוף. איך קוראים לזרעים אהובי? היא שאלה. אבל אבא רק חייך ולא אמר לה כלום.

אמא חשבה שזו בטח הפתעה, אבל המלאך גבריאל בשמיים הסתכל וחשב שכמה אירוני, אמא באמת לא יודעת אלו פרחים או דרדרים יניבו חייה. "אולי טוב שלא תדע?" הוא תהה לעצמו.

חלפו מספר שנים שבמהלכם נולדה להם ילדה, הם קראו לה יסכה, ולא ידעו למה. הילדה גדלה לתפארת לב רואיה והייתה ילדה עליזה וקופצנית.

בערך כשמלאו לה שלוש בא אבא הביתה וקרא את אמא לשיחה, "גיליתי את רבינו" הוא אמר לה. "רבינו?" שאלה אמא, ואבא סיפר לה על קדושתו ורום מעלתו.

"רוקדים לו ברחובות" הוא סיפר לה, "רוקדים ושרים והעולם מקשיב ומתפעם".

"ליבו של העולם איתנו" הוא הכריז בפאתוס.

אמא הרגישה את האהבה הגדולה של אבא לרבינו נחמן מאומן, וחייכה לעצמה ברוך, אהבת ישויות רוחניות באה והולכת. אמא לא חשבה לרגע  שהאהבה הגדולה והחדשה של אבא יכולה לגבור ולכלות את ביתם ואדמתם.

אבל אבא הלך והשתנה לנגד עיניה, הוא השתעשע פחות ופחות עם ביתם הקטנה כי היה חסר לו זמן להתפלל. הוא דיבר בימים ובלילות עם אלוקים. הוא חבש שלושה כובעים ושני מעילים ולא הסביר למה.

יום אחד הוא בא הביתה בשעת חצות. הוא היה נראה עייף ומאושר. הוא סיפר שכל היום רקד וקיפץ ברחובות, הוא רצה להמשיך ולקפץ בבית. אבל אמא עצרה אותו בלחשה שיסכה ישנה עכשיו.

ואז היה רגע גדול שאמא יודעת, בעצם גם אבא והמלאך גבריאל והיקום כולו יודע, רגע שלא יישכח לעולם. אבא הסתכל על אמא והאור בעיניו נגה כשהוא אמר לה: "את יודעת, אני באמת חושב שאנחנו לא מתאימים. הנשמה שלי נמצאת באומן ליד הקבר של רבינו", הוא קבע, והלך לארוז את הבגדים.

אמא דידתה אחריו המומה. "לאן אתה הולך?" היא שאלה.

"לאומן", הוא ענה כלאחר יד.

אמא פערה פיה וצווחה באלם צווחה נוקבת. אמא פערה את ליבה והתקשרה לרב השכונה שיבוא ויסדר לה גט. עכשיו, היא אמרה לו, ולא שהתה לתחינותיו שעכשיו לילה והוא עייף וכד'. הרב בא והם ערכו את הגט כדת וכדין.

יסכה בת השלוש ניכסה פתאום לחדר ועפעפה בעיניה כאילו היא מבינה את תרחישי המקום והזמן.

אבא טס ואמא פרשה כנפיים על עצמה ועל ילדתה.

היא לא יכלה לפקוח עיניים בכל בוקר ולראות את הבית והחצר שאבא בנה לה, לכן היא פרשה כנפיים והם עברו לישוב חקלאי, שקראו לו גם התנחלות, ושהיה חופף לשלושה כפרים ערבים. אמא לא חיפשה בן זוג, היא הייתה עסוקה בבניית הבית החדש ובגידול ביתה והיא פשוט לא התפנתה לכך.

אבל יום אחד בערב שישי כשהלכה להתפלל קבלת שבת, נפגשו עינייה באלו של חזן ביהכנ"ס, ובו ברגע נוצרה בניהם אהבה גדולה ומיוחדת. החתונה נערכה חודש אחר-כך. לחתן קראו עובד, וכשמו כן הוא היה, עובד את האדמה ואת אלוקים.

עם זריחת השמש הייתה מעירה אותו אמא בשאלה את מי אתה אוהב יותר אותי או את הארץ? ועוד הייתה שואלת אמא, לעולם לא תעזוב אותי למען אדמה או למען ישות רוחנית?

עובד היה תמיד צוחק צחוק רם ומתגלגל, אמא לא הבינה איך תמיד זה מצחיק אותו, עובד היה צוחק ותוך כדי תנודות סוערות היה אומר לה, את ישותי וגופי ועצמי אמא, נו באמת, מה את חושבת?

ואמא הייתה מחייכת בלאט ועונה לו בלי קול, לא יודעת, באמת שלא.

בערב חורפי וגשום נגמר לאמא החלב בבית, יסכה יבבה ורצתה שוקו ומייד. החנויות כולם היו סגורות בישוב, השעה הייתה 11:30 בערב. אז אמא התניעה את האוטו, חגרה את יסכה במושב האחורי, ובאומץ לב שהפעים וזעזע אותה כאחת נסעה לכפר הערבי הסמוך. החנויות שם היו פתוחות ומוארות, היא קנתה שקית חלב ואחר-כך חייכה לאישה צעירה שעמדה בחנות ובחרה דברי מתיקה. האישה חיכה אליה בחזרה ועוד שאלה לשמה ולמעשיה כאן בעברית צחה. אמא מייד החזירה לה בשאלה תמהה: "מהיכן העברית הצחה"?

האישה סיפרה שאף כי מוצאה ערבי הרי היא חובבת שפות מובהקת. התפתחה בניהם שיחה ערה שבמהלכה הזמינה אמא את האישה לארוחת אחר חצות. "הזמנה פראית", חשבה אמא. "אישה ספונטאנית ומיוחדת" חשבה האישה הצעירה שבכלל קראו לה מסעודה.

הן נסעו לישוב וכל הדרך צחקו ואמא הרגישה שהנה מצאה לה ידידת אמת חברותית וצחקנית. אז מה אם מוצאה ערב? שאלה אמא ורוחות של טוהר ושוויון נשבו בעוז וחיים בליבה.

הם ישבו בבית של אמא ואכלו ארוחת ערב לתפארת, האושר היה גדול ורב.

אחרי כשעה נכנס עובד הביתה והסתכל על מסעודה בשאלה. "שלום" אמרה לו מסעודה, "אני מהכפר הסמוך ובאתי לבקר".

"באת לבקר?" שאל אבא, "באת לבקר?" הוא חזר ושאל, וקולו הלך וגבר, הלך ונעשה זועם ונורא.

"צאי מכאן ערביה ארורה!", הוא זעק והתקרב אל מסעודה באיום.

אמא ניצבה פעורת פה. מסעודה נסה על נפשה, ועובד ואמא עמדו זה מול זו.

"הכנסת לכאן ערביה", חזר ואמר לה עובד. "אני לא מאמין".

אמא הסתכלה בו, עיניו היו מגובבות, ונכרו בהם שברים, שברי שנאה ואהבה. אהבה שאולי ברגעים אלו מתחילה להתכלות? יכול להיות?

אמא פחדה פתאום. כל כך פחדה. היא נסה מביתה יחפה ונסערת. היא רצה בשדות הישוב, אצה עד לפרדסים ולמטעים הגדולים, עד למקום בו אין איש. היא דיברה עם אלוקים, אהבה ושנאה אותו, ובקשה ושאלה אם היא יכולה בכלל להסתפח בקהל מאמיניו. היא שכבה על האדמה ובקשה שלום ואהבה.

פתאום הבריק ברק וקולות ממרומים בקשו ממנה למצוא לה שביל, למצוא לה דרך. ידיים חיבקו אהבו ולחצו אותה אל תוכם. "נו באמת, אמא, תמצאי בעצמך את הדרך עד אלי", כך אמר לה הבורא ושתק.

ואמא בשמחה של גילוי רקדה ושרה למרומים. דילגה עד לביתה ולקחה את יסכה, יחדיו הם יאוצו יפסעו ויעוטו עד למקורם שלהם.

מאת

שרית

שמי שרית באתי מתוך סופה גדולה,אני מדדה בפסיעות קצובות וחרישיות לתוך עולם אחר. מתרחשים אצלי המון פכפוכים של מימי החיים. אצלי המיים בוחשים בקול שאון. תמצאו את הסיפורים הכי בלתי מוסברים שקרו בתולדות ימי ההסטוריה. סיפור חיי המטורף ייקרום פה עור וגידים לעינכם. כן אז לבנתיים היו שלום יקיריי.

4 תגובות בנושא ״אמא אלוהים והשלום."

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.