האיש שחשב שהוא דג: שרה ל.

איש אחד הרגיש או חשב וחש כמו דג,היה מדבר עם אנשים,פותח וסוגר את פיו,שוב מדבר ,וסוכר את פיו. ושותק לפרקים ומדמה שהוא צולל בים. ומסתכל על חייו בתנועה חמקמקה שהזכירה חיית ים קדומה .

 

לפני חודשיים,מה שנראה עתה רחוק מרחק שנות אור. הוא היה אב לילד בן ארבע ,

 

אבל הקן קרס בקול חבטה עזה אל הקרקעית.

הדבר היה בעת שאשתו מצאה מאהב צרפתי,ההוא ליהג על אודות פריז משהו כמו 6 או 7 שעות ביממה,במקרה הטוב כמובן. 

אז החל מחול שדים שכלל דיונים רבים בבית משפט,וניסיונות עיקשים לקחת מהאיש את החזקה על בנו.

עכשיו הוא מצא את עצמו חדשים לפרקים כובש פניו בקרקע ושר לבנו פזמון של שיר ישן של אלי לוזון:"פעם אולי אוכל לראות אותך עוד פעם" ,שיר ישן נשכח. והוא בכלל לא אוהב את הזמר הזה. אבל משהו בשיר הזה המהם לו מוכר. חרישי ונוגה.

"ויותר שוב לא ייקחו אותך ממני אף פעם", הוא המשיך חורז את מילותיו שלו במילות השיר.

אך המציאות אולי לקחה ממנו את כל הפעמים שעוד יכול היה האיש לראות את בנו.

 

 

עוד יום שלכאורה רגיל ולכוד בהתפתלויות וחבטות הנפש בקרקעית היקום,והיקום כמו הבור צחיח אין בו מיים.   

 

האיש ישב בטיילת יפו משקיף אל לוכדי הדגים,ההם שקוראים לעצמם דייגים . כובעו שמוט בזווית שהוא חשב אותה לחיננית  .

עדיין מפיץ סביבו אדוות מלוחות מהגיחה לים עם בוקרו של יום.

 

פיו פעור שהוא מביט בדגים הניצודים ,אימה מחלחלת אל חיו,

נוגעת לא נוגעת בזיכרונות עם בנו,בסיפורי הימאות שהיה שח לו בשעות בין ערביים עת היה עוצם את עיניו.

 

הים שצף היום ,מליחות המיים מרפרפת ,נוגעת לא נוגעת. דבר לא חזה את המרדף וסופת החול שמחכה לכסות את קרעי חייו.

 

 

בנתיים חלף לידו מיקו ,ידיד יפואי גבה קובה עם עיניים קטנות וזוג קביים.

האיש הזמין אותו במחוות יד אדיבה לשבת לידו על הספסל הרעוע,מיקו חייך והיטיב לאיש את כובע המצחייה מעל מצחו.

ושוב שח לו האיש את סיפורו ונגע בקרעים מהם עשויים חייו.

 

אבל בתחנה בה נפרדה ממנו גרושתו לטובת מאהב צרפתי,וגרוע מכך הפקיעה ממנו את חזקתו על בנו נעגמו פניו,אפלולית אהילה על אור הירח שהיה מלא הלילה.

 

הם ישבו ככה פניהם מעוננים, מביטים בשמיים,תרים אחר איזה ענן,משהו,אולי כוכב,שיבליח מתוך הכלום,האינסוף ויאיר את החשיכה. 

 

 

אבל הכוכבים אורם דלוח הלילה,ותקוות האיש הסתחררו במערבולת משחרות למותם.

"כל הוידוי הזה" הוא חושב לעצמו,

זוג התנשק על המזח, הרים ידיים בתשוקה, ,ולפני שהתערטל נמלך בדעתו ,חוזר בו.

דבור משוטט סביב ,מעופף עוקץ את האיש במרפקו, האיש כורע על הרצפות עדיין לוהטות מחומה של השמש משתכשך עם הכאב הבלתי נמוג,הבלתי מתקבל הזה של העקיצה.

 אישה זקנה מאוד,עם פנים שנראות לפחות בנות אלפיים,אחזה בזרועו וניסתה לסייע לו לקום,האיש צווח בתשובה.

בעיניה של הזקנה שכנה חמלה נוגעת קרובה.

 

הוא שאל  אותה בשקט חרישי,מה עושים עם חיי,עם ילדי הקטן,"תעני לי השראה" הוא כרע על ברכיו,והפציר וחינן קולו.

אך אשת המסתורין נעלמה איך שבאה.

 

 

ספק שוכב שם,ספק כורע על רצפת הטיילת ביפו,חל בו משהו,כאילו הגיע לתחתית היקום,לבור תחתיות,, ליבו התנפץ,עם הכריעה הזאת,ההשתופפות בטיילת.

וזהו אחרי כן הוא  קם מן ההשתופפות.

עקיצת הדבורה מטפסת,כאבים מתפתלים בו, וגופו,נע ככה וככה כאחוז תזזית מנסה לפסוח על הכאב להקיץ מתוכו.

 

 

 

 מביט על הדבורה שמתה לאחר שעקצה,משהו בו נחמץ שכך סיימה את חייה. צובטת אותו בכאב צורב .

 

ועכשיו הוא קם, מחליט ללכת לפגוש את הילד ציפור נפשו,מחמלו,

"כל מטוס שטס בשמיים מזכיר לי אותך"

 

הוא שר שיר של לאה שבת ,וחשב על הילד,

הוא המשיך עם השיר

" הו ילד כששקט 
אני יושבת במרפסת לנגן 
מנגינות געגוע "

 

 

 

ועדיין היה  שקוע בדמדומי מחשבה,דגים שוחים,נעלמים,טיפות קצף,פוער וסוכר את פיו חליפות.

הוא נזכר בה עומדת בבתי משפט עם חליפות מחוייטות ,עיניה תכולות,מעפעפות בבכי ,"היא לא רוצה אותו בחייה" "לא,היא לא מוכנה שייראה את בנו" "וכן" אסור לילד לפגוש את אביו"

כל הדרך הוא חשב על הילד,והגעגוע הלך וצמח , נעשה פראי ,.חונק את נשימותיו,הגעגוע להיות שוב אבא מביט בו,עיניו כלות.

" ובטח הילד נם כעת,ומה יעזור לו שילך לשם בכלל"?

והעקיצה מקננת בו,וידו אחוזה אדמומית מתפשטת

ובזמנים כאלה הדג שבתוכו מגיח אליו ,אוחז בבשרו,והוא בתגובה פותח וסוכר את פיו,ומחפש מיים,ומדמה בליבו שהוא דג.

 

מגיע ודופק לאט וחזק ובשקט ובקול,הכל ביחד,ערבוביא של צבעים ונקישות מהוססות.כפות ידיו נוטפות דם על ידית המנעול.

יושב על מפתן הדלת,חושב על הדג שהיה יכול לצאת ממנו,,מדמיין אותו שוחה בין גלי ים טורפים.שוצף מיים על מהמרות הים. הולך וגדל מיום ליום,ומנשימה לנשימה.

פוער וסוכר את פיו חליפות. מתנשם קצת ונרגע.

ב2 אחר חצות הופיע גבר שערו כסוף,עיניו יוקדות.

הילד נתלה על כתפיו,נם,שערו השחור התבדר על גבו של המאהב.

 

 

הוא לבש סרבל ג'ינס מנוקד ,וארשת פניו הייתה מופתעת  עת ראה את האיש.

לאיש נודע כי אשתו עזבה את הילד והגבר –מאהב הצרפתי שהכירה,וטסה להודו חביבתה.

משם היא טרחה ושלחה הודעות פרידה והתנצלות פעוטה אל המאהב הצרפתי

משהו כמו"אין אני בשלה להיות אמא ורעייה,נסעתי לחפש את החופש והמרחב האישי שלי"

"אני יודעת שזה נשמע לא מקובל ,ובזווית אחרת,אם אתה מסתכל על זה,אפשר לקרוא לזה בגידה נוראית. נטישה.אני מודעת למעשיי ולהשלכותיהם,ובכל זאת בוחרת לעזוב את ילדי הקטן ואותך"

 

 האיש הסתכל בעיניו של הצרפתי,ומשהו בו נעשה נח,מפוייס,.האיבה השנאה וקולות המלחמה החרישו רגע.

ככה בנימוס ובשקט הוא שאל אם יש מצב ואם זה אפשרי שייקח את הילד.

המאהב הצרפתי אמר שבטח, הוא צחק בקול,הילד התעורר.

דמעות פתע הציפו את השניים,ואז התעשת האיש,וספק צחק ספק אמר לו או לילד"בוא נלך לפני שחדר המדרגות הזה ייחרך עד לשד עצמותיו,או שלדיו"

אמר זאת ונימה של חומרה משעשעת מתנגנת בו.והילד צחק,צחוקו פעמונים ,אוושת הרוח שבאה לאחר יום שרבי.ניצנים חדשים בשדה קוצים.

 

בן הארבע הסתכל עליו.הוא אמר "אבא" קולו צלול ומופתע, וחזר לנמנם בחיקו .

 

ביפו אשר בתל אביב הגיעו לאב ובנו ימים מלאים וטובים יותר.

בהיותו ימאי  הכיר האיש לבנו את רזי הים,והיה יוצא איתו לשייט בים כל יום או יומיים.

עדיין היה האיש,פוער את פיו וסוכר חליפות כל אימת שהזדמן לו.

ובעת שהיה נדרש להתחמק מנוראות החיים,או שהיה שמח עד להתפקע היה מדמיין שהוא דג.

ונכון שלפעמים זה היה דולפין.אך ברוב רובם של המקרים הוא ראה עצמו כמו דג.

 

 

שבוע אחר כך התפרסמה בטלויזייה תמונתו של האיש בחשד שחטף את בנו.

לא ידוע עד היום מי אחראי היה לפרסום באופן מכוון.

סביר להניח שזאת גרושתו שניסתה להצר את צעדיו.

הפרסום היה במהדורת החדשות של 20:00 בערב,והילד נם את שנתו ,האיש כמובן פער את פיו,וסכר ובלע וניסה לשחות וחשב לקפוץ למיים ולהרחיק נדוד עם הדגים.

 

והתעשת מייד, פוסע לחדר הקטן של ילדו,ומריח את ריחו ,ומחבק, הילד מלמל משהו וחייך לעצמו.

"ארץ ארץ ארץארץ נחל כזיב "המהם האיש לעצמו  שיר של אילנית ,משירי ארץ אהבתי.עת ארז את ארז את המטלטלין שלו ושל הילד.

 

בבוקר יצאו האיש וילדו בדרך לנמל,איתיי רכב על כתפו של האב,צופה ממרום גובהו של אביו אל העולם.

שוטרים התרוצצו בכל איזור יפו וסביבתה רוחשים כמו דבורים מנסים ללכוד את האיש,עוקצים ,חורכים את ליבו בנוכחותם.

.

 

רץ בכל העיר כאחוז אמוק,עדיין פותח וסוגר את פיו, ומדמיין וחוזה עצמו כמו דג וקצת כמו דולפין,

ומתחמק מהשוטרים שסבבו את העיר,

ועיניו בורקות כאחד שיודע את פנים ליבה של העיר הזו ,את מכמניה ורזיה, והסמטאות הנסתרות בה.

 

שעות של שוטטות ונהי ובכי , עשו את האיש לחלק מאבניה,לבשר מבשרה,לגזע מעם עציה מעצם מעצמיה.

 

האיש כמובן היה חכם,בתור ימאי הוא הבין וידע אל נכון שאין דרך בטוחה וצופנת סודות למכביר ויפה וענוגה לעזוב את הארץ,זולת אשר יפליג בספינה לאיטלייה ארץ הולדתו.

 

כמה טלפונים לעמיתים בעבודה שלו שעוד היה ימאי,והוא כבר היה בדרך לספינה שתביא אותו אל איטלייה הולדתו.

הילד נם אצלו במנשא גב,וגילו היה כבן ארבע.

, קצת לפני שהספינה עגנה בנמל ,איתיי ספק שאל ספק קבע"אנחנו באמת דגים אבא?

ככה הולכים ממקום למקום ועוד בים?"

 

"יכול להיות ",בהחלט יכול להיות" ענה האיש ומבטו הפך מהורהר.